מספד הזכרון  לע"נ העורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית

הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

בתום השבעה לפטירתו 

פרופ' אברהם שטינברג:

כל בית ישראל, ובתוכם בית האנציקלופדיה התלמודית על רבניה, עובדיה והנהלתה, ואנכי בתוכם, כואבים, דואבים ומבכים מרה יחד עם המשפחה הנכבדה עד מאד את פטירתו של גאון ישראל, שרק ענוותנותו העצומה משתווה לגאונותו האדירה, פוסק הדור, גדול מגידי השיעורים בעיון שהעמיד תלמידים הרבה, גדול הדיינים, מרן הגרז"נ גולדברג זצ"ל.

זכורני כשעלית פעם לביתו של חמיו, מרן פוסק הדור הגאון העצום רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל לאחר ששלחתי לו סיכום הלכתי בנושא שדנו בו, ציינתי בראש מכתב הסיכום פניה למרן פוסק הדור רשכבה"ג מופת הדור ועוד תארי כבוד כמקובל בכתיבה לגדולי עולם, וראיתי שהדבר הראשון שהיה על הדף הייתה מחיקה של כל התארים, למעט הרב הגאון. ושאלתי – ילמדני רבנו אם כבר מחק את כל התארים מדוע לא מחק גם את התואר "הגאון", והשיב לי שבדורנו כל אחד נקרא הרב הגאון, וממילא אין זה עוד תואר כבוד מיוחד. אכן ניתן לומר ללא כחל וללא שרק שלגבי מרן הגרז"נ זצ"ל התואר "הגאון" הוא אמיתי ומיוחד, שבאמת מדובר בגאון מהדורות הקודמים שכל רז לא אניס ליה, שלגביו המחלוקת בגמרא אם סיני עדיף, או עוקר הרים עדיף לא שייכת כלל, כי הוא הגיע לשלמות הן בתור סיני – בקי עצום, והן בתור עוקר הרים – חריף עצום.

קטונתי מלומר דברי הספד ומלהעריך את גודל תורתו וענוותנותו של מרן הגרז"נ זצ"ל, ולכן אציג בפניכם מפסקיו ותורותיו בענייני רפואה והלכה, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר.

זכיתי ב-15 השנים האחרונות להיות במחיצתו כמעט מידי יום ביומו באנציקלופדיה התלמודית, והיו בינינו שיחות ודיונים לא רק בענייני האנציקלופדיה התלמודית וערכיה אלא גם בשאלות מתחדשות וקשות בענייני רפואה והלכה. אני רואה לעצמי את אחת הזכויות הגדולות בחיי שיכולתי להציג בפני הגרז"נ זצ"ל את שאלותי, ולדון עמו בצדדי פסק ההלכה.

אציג בפניכם הערב מעט מפסקי הלכה בענייני רפואה והלכה, שלמיטב ידיעתי לא פורסמו בשום מקום פרט לסיכומי הדברים שהבאתי בספרי "הרפואה כהלכה".

קבוצת נושאים ראשונה מתייחסת לענייני פוריות ועקרות.

  1. כאשר החלו לבצע הפריות חוץ גופיות (IVF) על ידי תרומת ביצית לאישה שאין לה שחלות, או פונדקאות עבור אישה שאין לה רחם – התעוררה השאלה מי תוגדר כאם הוולד שהוא תוצר של שתי נשים – האִם היולדת שהיא נושאת ההיריון ומגדלת בקירבה את העובר; או תורמת הביצית, שהיא האֵם הגנטית שמעבירה את כל התכונות הגנטיות לעובר. במילים אחרות, כדי להיות אמא צריכים להתקיים שני תנאים: העברת מחצית המטען הגנטי ליצירת העובר באמצעות הביצית (המשלימה את המחצית הגנטית מהאב באמצעות הזרע), ונשיאת העובר במסגרת היריון ולבסוף לידתו. השאלה, איפוא, היא כאשר מפרידים את שני התנאים לשתי נשים שונות, איזה משני התנאים הוא הקובע את הגדרת האימהות. הרבה מהפוסקים והרבנים דנו בסוגיא קשה זו, והגרז"נ זצ"ל כתב באריכות להוכיח שאימהות תלויה באֵם היולדת, ולא באֵם הגנטית בעלת הביצית. אכן אחרי שחמיו פוסק הדור מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל קבע שלא ניתן להכריע בשאלה זו, וזכורני שהוא עבר איתי על כל המקורות שרבנים אחרים ניסו להוכיח לכאן או לכאן, ודחה את כל הראיות, ולפיכך פסק ששתי הנשים הן אימהות לחומרא - סיפר לי הגרז"נ זצ"ל שהוא החליט לוותר על עמדתו, ופסק הלכה למעשה כדעת חמיו.

  2. לאחרונה התפתחה היכולת להשתיל לא רק ביציות מאישה לרעותה אלא גם שחלות שלמות, או קטעי שחלות, כך שהביציות המצויות בהן יוכלו לעבור הפריה בתוך גוף האישה, ולא במעבדה כפי שזה נעשה בתרומת ביצית. ועלתה השאלה מי האֵם במקרה הזה – האם בעלת השחלה, אף שהיא נמצאת בגופה של אישה אחרת, אבל כל הביציות הן שלה; או היולדת שאולי ניתן לומר שהשחלות מתבטלות לגופה של היולדת. ואמר לי הגרז"נ זצ"ל שבדומה להכרעה ההלכתית של הספק בהגדרת אימהות במצב פונדקאות או במצב תרומת ביצית, הוא-הדין במקרה שנעשתה השתלת שחלות מאישה אחת לחברתה, שיש לראות גם בתורמת השחלה וגם במושתלת השחלה כאימהות מספק, מכיוון שכאן בוודאי הדיון הוא בסברות בלבד, ואין בכוחנו להכריע על פי סברות.

  3. ולאותה שיטה ששתי הנשים הן אימהות לחומרא - אִם תורמת הביצית היא גויה, או אִם הפונדקאית היא גויה - צריך הוולד גיור לחומרא. אלא שאז התעוררו שאלות חדשות, כגון:

 

  1. אם נולד זכר במצב שבו יש תורמת ביצית גויה ופונדקאית יהודיה או להיפך – מכיוון שצריך היילוד גיור מספק, איזו ברכה יברכו בעת ביצוע ברית המילה: האם ברכת "על המילה" שהיא הברכה ליילוד יהודי, או ברכת "למול את הגרים" שהיא הברכה למתגייר. ואמר לי הגרז"נ זצ"ל שיברכו "על המילה" כי היא מטבע ברכה כללית, שבוודאי מועילה למילה אם דין התינוק כישראל, ומועילה בדיעבד גם לגיור אם דינו כגוי, למרות שהברכה הראויה לכתחילה בגיור היא "למול את הגרים"; אבל לא יברכו כלל ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", כי ברכה זו נתקנה רק לברית של יהודי ולא למתגייר, ומכיוון שספק ברכות להקל, ואין הברכות מעכבות את קיום המצווה – אין לברך אותה. והוסיף לומר לי ברגישותו האנושית הגדולה, שאם לא יברכו "להכניסו" יש חשש שיהיו רינונים ולעז, והרי ההורים לא מעוניינים שידעו שהיילוד הוא תוצר של ביצית או רחם גויה, ולכן בזמן שצריך לברך "להכניסו" ימללו דברים לא ברורים, ובסוף יגידו "אברהם אבינו", כך שמצד אחד לא תהא ברכה לבטלה, ומצד שני לא ירננו, שהרי על פי רוב ממילא לא שומעים את הברכות בבירור, ויחשבו שגם ברכה זו נאמרה.

  2. ואם הילוד נקבה, אמר לי הגרז"נ זצ"ל שאפשר לקרוא לה שם בשבת הסמוכה ללידה, אף שטרם עברה גיור מספק, כי נתינת שם הוא מנהג גרידא, וימתינו להטבילה לשם גיור כשתגיע לגיל כמה חודשים כדי לא לסכן אותה.

 

  1. ובהקשר זה עלתה שאלה חמורה: שהרי מקובל בבתי הדין בישראל שאין מגיירים קטן אלא אם כן המשפחה שומרת שבת, ומתחייבת למסגרת חינוכית תורנית לילד. אבל אם בני הזוג היהודי שהשתמש בתורמת ביצית גויה או בפונדקאית גויה אינם שומרי תורה ומצוות, ולא מתחייבים לשני התנאים הללו, הרי שלשיטה שבכל מקרה צריך גיור מספק לכאורה לא יוכלו לגייר את הנולד. ואמר לי הגרז"נ זצ"ל שאם נוקטים בשיטה שהצורך הוא רק גיור לחומרא - אין להחמיר ולהצריך התנאים הללו.

ולכן אם בית דין גייר קטן כזה למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, מכיוון שכיום מדובר במספרים גדולים מאד של יילודים מתרומת ביציות של נוכריות (כאלף לשנה במדינת ישראל), ורבות מהמשפחות אינן שומרות תורה ומצוות, ומצב זה גורם לתקלות רבות, שכן ילדים אלה נרשמים כיהודים – יש לגיירם.

  1. אם טעו והשתילו ביצית מופרית של זוג אחד ברחמה של אישה אחרת, ולא גילו את הטעות עד שנולד הוולד – אמר לי הגרז"נ זצ"ל שדינו כהפריה באֵם פונדקאית לעניין איסורי עריות וגירות, ושתי הנשים הן אימהות לחומרא; אבל לעניין גידולו – אם שתי המשפחות רוצות בו, על בית הדין להכריע היכן תהא טובת הילד לגדול, מבלי קשר לשאלה ההלכתית מי היא אימו ההלכתית.

  2. אחד החידושים הגדולים ברפואה הוא האבחון הטרום-השרשתי. מדובר במצב שבו ידוע על מחלה גנטית בין בני הזוג, וקיים חשש רציני שייוולדו ילדים עם מחלות ומומים גנטיים קשים. על מנת למנוע מצב כזה ניתן באמצעות הפריה חוץ גופית להפרות במעבדה הרבה ביציות מהאישה בזרעו של בעלה, ולאחר מספר חלוקות של הביצית המופרית ניתן להוציא תא אחד ולבדוק אם הוא נושא את הגן הפגום. אם כן – ניתן להשמידו, ואם לאו - ניתן להשתילו ברחמה של האישה, ולהבטיח שייוולד וולד ללא הפגם הגנטי שבמשפחה. תהליך כזה נקרא PGD. כל הפוסקים התירו זאת לצורך מניעת מחלות גנטיות משמעותיות. ואמר לי הגרז"נ זצ"ל שאם מתקיימים תנאי ההיתר לשימוש בשיטה זו אין בזה משום הוצאת זרע לבטלה, כיוון שנעשה לצורך פריה ורביה, והוא כמו כל הליך של הפריה חוץ-גופית שהתירו אותו אף על פי שצריך להוציא זרע כדי להפרות את הביצית.

אכן ניתן להשתמש בטכניקה זו לא רק כדי למנוע מחלות גנטיות, אלא גם, למשל, כדי לברור את מין העובר אף שאין מחלות גנטיות, דהיינו אפשר לבדוק את הביציות המופרות במעדה אם הן זכר או נקבה, ודבר זה קל לביצוע ומהימן מאד, ואז להשתיל אותה ביצית שהיא המין המבוקש על ידי בני הזוג. ואמר לי הגרז"נ זצ"ל שאם יש זוג עם 4 או 5 ילדים מאותו מין, אין כל איסור הלכתי לבצע איבחון טרום-השרשתי כדי ללדת וולד מהמין הנגדי ל- 4 או 5 ילדים מאותו המין, ואף כי אין לעודד דבר כזה, אך אם יוכח שעז רצונם של ההורים ללדת ילד מהמין האחר – מותר.

ואם בגנטיקה עסקינן אציג בפניכם פסק הלכה ששמעתי מפי הגרז"נ בנושא חדיש ומורכב.

 

  1. הדבר נוגע לזיהוי יהודי או יהודיה על פי תבניות גנטיות ייחודיות במיטוכונדריה. מדובר בשינויים – המכונים מוטציות - המתרחשים בגופיפים קטנים בתא הנקראים מיטוכונדריה שעוברים רק מהאם לצאצאיה, ולכן אם ניתן להוכיח ששינוי מסויים במיטוכונדריה התרחש רק באוכלוסייה יהודית, והשינוי הזה נמצא בפלוני שאין לו הוכחות אחרות ליהדותו, האם ניתן לקבוע שהוא בן של יהודיה שהרי השינוי בא מאמו, ולפיכך הוא יהודי. בדיון רב משתתפים של המדענים העוסקים בכך ושל רבנים שהתקיים באנציקלופדיה התלמודית בהשתתפותו של הגרז"נ זצ"ל, לאחר שקיבל הסבר מפורט על הנתונים הגנטיים הרלוונטיים נתן הסכמתו שזיהוי מיטוכנדרי כזה יכול לשמש כסיוע לבירור יהדות מדין סימן מובהק, או מדין רוב.

  2. ועניין אחר בתחום הגנטיקה – שהגרז"נ זצ"ל פרסם במאמרים בתחומין ובישורון – נוגע למהותו של הדנ"א כסימן מובהק. הדנ"א היא מולקולה שבה מוצפן המידע הגנטי הנחוץ לבניית החלבונים בגופו של כל בעל חי וצומח, והוא ייחודי לכל אדם, כך שאין שני בני אדם – פרט לתאומים זהים – שיש להם את אותו מרכיב של הדנ"א.

ניתן לבדוק את הדנ"א מכל חלק בגוף – כולל דם, שיער, עור וכו', ולמשל במקרה שמתרחש, לא עלינו, פיגוע טרור, וחלקי גוף מופרדים זה מזה מכמה בני אדם, ניתן באמצעות בדיקות דנ"א של כל החלקים לזהות גוף אחד, וכך להביא לקבורה את האדם על כל חלקיו.

  1. השאלה הקשה יותר נוגעת לעגונות. היה הדבר בפיגוע הטרור הנורא של מגדל התאומים בניו יורק שמצאו חלקי גוף של אדם שחשבו שהוא יהודי נשוי, והשוו את הדנ"א באותו חלק גוף שנמצא, לשיער שלו על המברשת בביתו, והייתה התאמה מלאה. ונשאלה השאלה האם דנ"א הוא סימן מובהק, ואז ניתן לומר בוודאות שהאדם הזה נהרג בפיגוע, ואשתו מותרת להינשא, או שדנ"א איננו סימן מובהק, ולכן אשתו תישאר עגונה. הגרז"נ זצ"ל הכריע שבדיקה גנטית באמצעות דנ"א היא סימן מובהק כשלעצמו לכל דין, ומתירים עגונה על פי בדיקה זו, בין אם הבדיקה נעשית מעצמו לעצמו, היינו שמזהים את המרכיב הגנטי בגוף החלל עם אותו מרכיב גנטי בחומר ידוע של אותו אדם, כגון שערותיו שנותרו בביתו וכיו"ב; ובין אם זה נעשה בהשוואה בין הנפטר לבין בני משפחתו.

ולבסוף, בסקירה הקצרה והחלקית הזאת, סוגיא גדולה, קשה וחשובה אחרת שהגרז"נ זצ"ל פרסם עמדתו באריכות במוריה ובעמק הלכה-אסיא הנוגעת לטיפול בחולה הנוטה למות.

  1. חולה נוטה למות הוא אדם שנותרו לו חיי שעה, היינו פחות מכמה חודשים, והוא סובל סבל משמעותי, שלדעת רוב הפוסקים הוא רשאי לבקש שחייו לא יוארכו בדרך של הימנעות מטיפול רפואי מציל חיים, והסביר הגרז"נ זצ"ל את טעם ההיתר הזה כי דין הצלה נאמר דווקא במקום שנהנה הניצול מהארכת ימיו, וטוב לו שיאריכו לו ימיו, ואז גם מחללים עליו שבת להצלתו, אבל במקום שטוב מותו מחייו מחמת יסוריו, אין כלל דין הצלה, ולכן מי שסובל יסורים והוא נוטה למות, אין חיוב להאריך את חייו להצילו. ודין זה נכון גם לחולה שנמצא במצב 'צמח', שגם אם יבצעו בו החייאה יחזור למצב של 'צמח' – אין חובה להצילו.

  2. ואם החולה הנוטה למות מחובר למכשיר הנשמה, והוא סובל, ואיננו רוצה שיאריכו עוד את חייו, אף שאסור לנתק את מכשיר ההנשמה בידיים, כי יש בזה גדר רציחה על ידי קירוב מותו בקום ועשה, יש מספר דרכים שמותר לנקוט בהם כדי לא להאריך את חיי החולה הסובל. בין שאר האפשרויות פסק הגרז"נ זצ"ל שכאשר מפסיקים את פעולת מכשיר ההנשמה לצורך טיפול בחולה או במכשיר, כגון להחלפת הצינור הנכנס לריאות ומחובר למכשיר ההנשמה, או שמכשיר ההנשמה מחובר למיכל חמצן שהתרוקן, אין חיוב לחזור ולחבר את המכשיר לחולה אם התברר שאינו נושם עוד, ואם מצבו מצדיק הימנעות המשך טיפול מאריך-חיים מבחינת ההלכה.

היו אלו דברים אחדים מתורתו ופסקיו של הגרז"נ זצ"ל בענייני רפואה והלכה, ובוודאי אפשר לומר עליו ללא כל היסוס וספק – חבל על דאבדין ולא משתכחין, חבל על האבדה העצומה למשפחתו הנכבדה ולכל בית ישראל בכל העולם, שנתייתמנו מפוסק הדור שהשיב לכל שואליו מכל המגזרים ללא הבדלי צורת הכיפה וגודלה, בכל חלקי השו"ע, ובכל השאלות המודרניות המתחדשות לבקרים בכל תחומי החיים, במתינות ובסבר פנים יפות, בענווה רבה, ומתוך בקיאות וחריפות עצומים, ובוודאי שפטירתו הותירה חלל עצום בעולם התורה והפסיקה, ובליבם של כל אוהביו ומוקיריו.

יה"ר שיהא מליץ יושר בשמיים בעד משפחתו היקרה ובעד כל עם ישראל.