פרשת בלק


"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם וגו'" (כה, ז-ח)


הבא על נכרית בדרך זנות

האם הדין שקנאים פוגעים בו נאמר דווקא כשעובר בפרהסיא?

האם יש דין "קנאים פוגעים בה" בישראלית הנבעלת לנכרי?

על פי הערך: בועל ארמית, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ג'.


בפרהסיא. הבועל ארמית, קנאים - בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום (רש"י) - פוגעים בו (משנה סנהדרין פא ב; רמב"ם איסורי ביאה פי"ב ה"ד; טור אבן העזר סי' טז; רמ"א בשולחן ערוך חושן משפט תכה ד), כלומר: ממיתים אותו, כמו (מלכים א ב כט): לֵךְ פְּגַע בּוֹ (רש"י שם). והוא שבא עליה בפרהסיא (עבודה זרה לו ב), היינו בפני עשרה מישראל (רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם), בין שבא עליה דרך זנות ובין דרך חתנות (רמב"ם שם). ואותם הקנאים שפגעו בו והרגוהו, הרי אלו משובחים וזריזים (רמב"ם שם), וכל הממהר וזריז להורגו הרי זה משובח (טור שם). ודבר זה שבועל ארמית קנאים פוגעים בו, הלכה למשה מסיני הוא (ע"ז שם), וראיה לזה מעשה פנחס בזמרי (רמב"ם שם).

הבועל ארמית, כיון שקנאים פוגעים בו, הרי האיסור בכלל איסורי עריות, ולכן אם אנסוהו לעבור יהרג ואל יעבור, כמו בשאר איסורי עריות (מלחמות להרמב"ן סנהדרין פ"ח; רמ"א בשו"ע אהע"ז טז ב), ודווקא כשאנסוהו לעבור בפרהסיא (בית יוסף סי' טז בשם ארחות חיים; רמ"א בשו"ע שם).

עונשה בידי שמים. לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְקֹוָק אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיקֹוָק צְבָאוֹת (מלאכי ב יא-יב), ופירשו (סנהדרין פב א ודרך ארץ רבה פ"א; רמב"ם איסורי ביאה פי"ב ה"ו; טוש"ע אבן העזר טז ב): אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. וחמור עונש כרת זה יותר מכרת של תורה (סמ"ג לאו קיב), שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת, וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שיהיו לו בנים לא טובים (ב"ח סי' טז בפירוש דברי הסמ"ג). אם הלקוהו בית דין, נפטר מהעונש שבידי שמים (מגיד משנה שם על פי הרמב"ם שם).

אפילו אם בא עליה בצינעה, שאין בו דין של קנאים פוגעים בו, לדעת הר"ן (סנהדרין שם) והב"ח (אהע"ז שם) ענוש כרת, כל שלא קבל עונשו בבית דין. אבל החלקת מחוקק (שם ס"ק ה) מצדד לומר שאין ענוש כרת אלא בבא עליה בפרהסיא.

בצינעה. בית דין של חשמונאים גזרו על הבא על נכרית דרך זנות, אפילו בצינעה, שחייב עליה (סנהדרין פב א; ע"ז לו ב) מכת מרדות מדברי סופרים (מאירי שם; יד רמ"ה שם). וכתב הר"ן (סנהדרין שם, וכן כתב הבאר הגולה סי' טז בשם הר"ש הלוי מורטירה, וכן כתב בארוכה בספר אמונת חכמים לאבי עד שר שלום פכ"ט) שעיקר האיסור של בעילת ארמית הוא מן התורה, אפילו בצינעה, שכיון שבפרהסיא קנאים פוגעים בו ועונשו מדברי קבלה כרת, הרי מן התורה אין הבדל בין פרהסיא לצינעה, אלא שבית דין של חשמונאים גזרו שיתחייב מלקות, לפי שראו שמשום עונש שבידי שמים אין כדי להרחיק האדם מן העבירה. אבל דעת המגיד משנה (אישות פ"א ה"ד) והטור (סי' טז) שכל האיסור הוא מדברי סופרים.

ישראלית הנבעלת לעובד כוכבים, איסורה מן התורה, מגזירת בית דינו של שם, שנאמר (בראשית לח כד): הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (ע"ז לו ב), ואף על פי שאינה אלא גזירה, קראו לה איסור של תורה, לפי שהוזכר בתורה (תוס' רי"ד שם).[1]

[1] מתוך ע' בועל ארמית, כרך ג, פרקים א, ב, ג

11 צפיות