פרשת האזינו


"עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב, נא)

חילול השם

מבוסס על הערך: חלול ה', שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ט"ו


מקורו וגדרו. כל בית ישראל מוזהרים שלא לחלל את השם (רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"א), שנאמר: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב. רמב"ם שם). חילול השם הוא ההיפך מקידוש השם (ספר המצות להרמב"ם לא תעשה סג; החינוך מצוה רצה). וכתבו הרמב"ם (שם) והחינוך (שם) שלאו זה נחלק לשלשה חלקים: א) בעבירה באונס, באופנים שאמרו שחייב למסור את נפשו וייהרג ואל יעבר, והוא עבר ולא נהרג; ב) בעבירה במזיד, באופן שיש בה חילול השם, כגון שעושה להכעיס, שמלבד הלאו המיוחד על עצם העבירה יש בה אף לאו של חילול השם; ג) באדם חשוב, שבני אדם למדים ממנו, שעושה מעשים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, אף על פי שאינם עבירות.

בעבירה במזיד. כל העובר מדעתו, בלא אונס, על אחת מכל המצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס - היינו שעושה עבירה שאין בה תאוה ולא הנאה, אלא מכוין בפעולתו למרד ופריקת עול מלכות שמים (ספר המצוות לרמב"ם שם) - הרי זה מחלל את השם, ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים (רמב"ם יסודי התורה שם ה"י וספר המצוות שם ומאמר קידוש השם).

כל העובר עבירה בפרהסיא, אפילו לתיאבון, הרי זה מחלל את השם (עי' סנהדרין פב א ור"ן ותורת חיים שם), לפי שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו (עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה שמואל), וכן אמרו: נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, שנאמר: כֹּה אָמַר ה' אֱלׂקִים אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וגו' וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ (יחזקאל כ לט. ר' אבהו משום רבי חנינא קדושין מ א), שהרואה מזלזל בכבוד המקום (רש"י שם), וכל החוטא ומחטיא אחרים, הרי זה מחלל את השם (רש"י יומא פו א ד"ה חילול השם; הרע"ב ותוס' יום טוב יומא פ"ח מ"ח).

המביא דין ישראל לפני ערכאות של גוים (עי' גיטין פח ב), הרי זה מחלל את השם ומייקר שם האלילים להשביחם, שנאמר: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים לב לא), שכשאויבינו פלילים - שופטים אותנו - זהו עדות לעילוי יראתם (רש"י שמות שם, ומקורו מתנחומא משפטים ג: שכל מי שמניח דייני ישראל וכו' כפר בהקב"ה תחלה וכו').

באדם חשוב. יש דברים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם - שאין ראוי לאדם כמוהו לעשות, שנדרש ממנו יותר מאחרים (מאמר קידוש השם להרמב"ם) - ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם. והכל לפי גודלו של החכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין (רמב"ם יסודי התורה שם הי"א; ספר המצוות שם; סמ"ג לאו ב וסמ"ק סי' פה ע"פ יומא שם). לפיכך אמרו בכל מקום שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו (עי' שבת נא א). ורש"י (שבת לג א ד"ה חלול השם) פירש שחילול השם באדם חשוב הוא לפי שבני אדם למדים ממנו, ואם אינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלים על ידו בתורה ואומרים זה מבין שאין ממש בתורה ובמצוות ונמצא השם מתחלל, שנעשו דבריו חולין, וכל שכן כשאדם חשוב עובר עבירה הרי זה חילול השם, שאחרים למדים ממנו לעשות כן (רש"י קדושין מ א ד"ה עבירה שעושה פירות).

חילול השם באדם חשוב, פירשו אמוראים בכמה דוגמאות: רב אמר כגון שקונה בשר מן הטבח, ואינו נותן דמיו לאלתר (יומא פו א), שמביא עצמו לידי חשד (מאירי שם), שכשהוא מאחר לפרוע אומרים שהוא גזלן ולמדים ממנו להיות מזלזל בגזל (רש"י שם). רבי יוחנן אומר שחילול השם הוא כגון אדם חשוב כמותו שהולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין (יומא שם), שאין הכל יודעים שנחלש בלימודו, ולמדים ממנו להיבטל מתלמוד תורה (רש"י שם, ועי' ספר חסידים סי' תקכב שלא יקבל עליו דברי חסידות אם לא יוכל לעשות תמיד, שיהיה חילול השם כשימנע מעשותם). וכן כל תלמיד חכם שפורש מדברי תורה להבלי הזמן, הרי זה חילול השם (מאירי שם). אביי אמר כגון שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו, העבודה (לשון שבועה) שלא נלמוד תורה ולא נלמד את בנינו תורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו (תנא דבי אליהו רבה פכ"ח; יומא שם).

תשובתו וכפרתו. התשובה והכפרה על עון חילול השם קשה היא מכל העבירות שבתורה, שמי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק, שנאמר: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן (ישעיה כב יד. יומא פו א; ירושלמי שם פ"ח ה"ז וסנהדרין פ"א ה"א; אבות דרבי נתן פכ"ט; רמב"ם תשובה פ"א ה"ד). בירושלמי (שם ושם) אמרו שתשובה ויום הכפורים מכפרים שליש, ויסורים שליש, ומיתה ממרקת שליש. וכתב רבנו בחיי (ויקרא כב לב ובכד הקמח ע' חלול השם, וכעין זה בשערי תשובה לרבנו יונה שער ד סי' ה) שמצינו תקנה לעון חילול השם על יד שיקדש את השם באותו דבר שחיללו, ועל זה אמר הכתוב: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא שם), לימד הכתוב שתקנת חילול השם בקידוש השם, וכן אמר הכתוב (משלי טז ו): בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן, כי הודעת האמת והשיבו לבצרון הוא כבוד אלקים, כענין שנאמר: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה' (ירמיה כב טז. שערי תשובה שם).[1]

[1] מתוך ע' חלול השם, כרך טו, פרקים א. ג, ד, ה, ח

7 צפיות