פרשת ויחי


וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה. (נ, ב. יג)

כבוד המת

האם מותר לחנוט מת?

האם מותר לנתח גופת מת לצורך לימוד רפואה?

מבוסס על הערך כבוד המת, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך כו

בכלל החיוב להיזהר בכבוד כל אדם יש חיוב מיוחד לנהוג כבוד באדם אחרי מותו - בין במובן חיובי, היינו במצוות או דינים או מנהגים לכבודו; ובין במובן שלילי' היינו למנוע ממנו בזיון, והאיסור לנוולו.

במצוות, קבורה: מצות קבורת המת, למדוה ממה שנאמר בהרוגי-בית-דין:כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ וגו' (דברים כא כג). נסתפקו בגמרא אם הטעם הוא משום בזיון - שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע (רש"י סנהדרין מו ב ד"ה משום בזיונא) - או משום כפרה (סנהדרין שם), שתהא לו כפרה בהטמנה זו, שמורידים אותו ומשפילים אותו בתחתיות (רש"ישם ד"ה כי היכי). שאם הטעם משום בזיון, אפילו צוה שלא יקברוהו אין שומעים לו (סנהדרין שם), שבזיון הוא לקרוביו (רש"י שם ד"ה לאו כל), או שחשו חכמים לכבוד המת אפילו בעל כרחו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג חלק ד סי' תתקכו). אבל אם הטעם הוא משום כפרה, שומעים לו, שהרי אומר שאינו רוצה בכפרה (סנהדרין שם), ואף אם יקברוהו אינו מתכפר (רש"י שם ד"ה הא אמר); או שכיון שאינו רוצה אין אנו מצווים לעשות לו כפרה (יד רמ"ה שם). ולא נפשט הספק (רמב"ן בתורת האדם ענין הקבורה; רא"ש סנהדרין שם). וכיון שהוא ספק דאורייתא, הולכים בו להחמיר, ואין שומעים לו (רמב"ן בתוה"א שם; כ"מ ורדב"ז בדעת הרמב"ם הל' אבל פי"ב ה"א). והיד רמ"ה (שם) הוכיח שהספק נפשט שהקבורה היא משום בזיון, ממה שאמרו: סימן יפה למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה, שלא נספד ולא נקבר (עי' סנהדרין מז א), שאלו הקבורה היתה משום כפרה, הרי אין לומר שסימן יפה לו שלא תהא לו כפרה.

הלנת המת: כבוד המת נאמר אף במניעת בזיונו, וכן אמרו בספרי (דברים פיסקא כג) באיסור הלנת-המת, היינו השארתו בלילה ללא קבורה: מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי (דברים כא כג). כלומר, זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וי