פרשת ויצא


מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת. (כט, כז)

רש"י: גם את זאת - מיד לאחר שבעת ימי המשתה.

אין מערבין שמחה בשמחה

מהיכן לומדים זאת, משלמה המלך או מלבן הארמי?

האם מותר לשאת אישה בחול המועד, בפורים ובשאר החגים?

מבוסס על הערך: אין מערבין שמחה בשמחה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך א.

מקור הכלל: כלל זה למדו מחנוכת בית המקדש, שלא עשאוה בחג הסוכות, שנאמר: מלכים א פרק ח

וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (מלכים-א ח סה( שאף על פי שהיה לו לשלמה לדחות את שמחת ימי החנוכה לחג (מועד קטן ט א), כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכה כל כך זמן (תוס' שם), או כדי שלא יתעכבו מבתיהם זמן רב, שהרי בחג בלאו הכי היו צריכים לעלות לרגל (עי' שיטה למו"ק שם ותוס' הרא"ש שם), מכל מקום לא דחה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה (מו"ק שם). ולא עוד אלא אפילו אם כבר נזדמנו לו שתי השמחות בזמן אחד, אין מערבין אותן, שלכך מורה יתור הפסוק: שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אף על פי שכתוב אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם - להודיענו ששמחת חינוך לחוד ושמחת החג לחוד, ואין לערבן אפילו אם היו מזדמנים יחד (שם ורש"י).

בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז, והביאו הרמב"ם אישות פ"י הי"ד) למדו הדין ממקרא שבתורה (בראשית כט כז): מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת (כאן), ולא השיא לו את שתיהן בשבוע אחד.

דין זה הוא מן התורה, שהרי למדנוהו מכתובים, וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם וכתובות נז א; מגן אברהם סי' תקמו ס"ק ד), וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם). ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן (ב"י אורח חיים סי' תקמו) ; וכך כתב הרמב"ן על התורה בראשית שם, שהלימוד מ מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת אינו אלא סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם מתן תורה. ואפילו אם הוא גזירת הכתוב, כתבו התוספות (מו"ק ח ב) שיש קצת טעם לדבר, שהיא דוגמת הדין שאין עושין מצות חבילו