פרשת ויקהל

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. (לה ב)

אבות מלאכות

אבות מלאכות

מהיכן נלקח המספר שלושים ותשע למספר אבות המלאכות?

מה מבדיל בין אב מלאכה לבין תולדה?

האבות ומנינם. אבות המלאכות, האסורים בשבת משום לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שמות כ ט), מספרם ארבעים חסר אחת (משנה שבת עג א). והם מתחלקים לשבעה סוגים על פי תכנם:

(א) י"א מלאכות בעשיית לחם (עי' שבת עד ב), והם: החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש והאופה.

(ב) י"ג בבגדים: הגוזז (את הצמר), המלבן, המנפץ, הצובע, הטווה, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג, הפוצע (מנתק), הקושר, המתיר, התופר והקורע.

(ג) ט' של כתיבה ("שברוב המקומות אין כותבים אלא על גבי עורות". גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח על הרמב"ם): הצד, השוחט, המפשיט, המולח, המשרטט (עי' שבת עה ב), הממחק (מגרד השער), המחתך, הכותב והמוחק.

(ד) ב' בבנין: הבונה והסותר.

(ה) ב' באש: המבעיר והמכבה.

(ו) א' מלאכת גמר: המכה בפטיש.

(ז) א' שמהותה אינה שינוי בחפץ אלא שינוי מקום: המוציא מרשות לרשות (משנה שם עד ב. חלוקת המלאכות לסוגיהן לפי גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח).

רבי יהודה מוסיף שני אבות: שובט ומדקדק (שבת עה ב).

ל"ט המלאכות נאמרו למשה מסיני (מכילתא ריש ויקהל; שבת ע א). ר' חנינא בר חמא אומר, שמספר זה נאמר כנגד עבודת המשכן (שבת מט ב וברייתא שם), שכל מלאכות אלו היו במשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד ממנה (רש"י רמב"ן ורשב"א שם; שיטה מקובצת ריש בבא קמא). והסביר האגלי טל (בפתיחה אות ח) שכיון שמסמיכות זו למדים שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ממילא למדים שכל שהיה במשכן מלאכה היא.

רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא (שם ובירושלמי פ"ז ה"ב) אומר, שהן כנגד "מלאכה", "מלאכתו", ו"מלאכת" שבתורה, שהן ארבעים חסר אחת, שכך אמר הכתוב "לא תעשה כל מלאכה", כמנין כל מלאכות שנאמרו בתורה (רש"י שם).

רבי נתן (בברייתא שבת ע א לפי פירוש רש"י) אומר: אֵלֶּה הַדְּבָרִים וגו' שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (שמות לה א-ב) - "אלה" בגימטריא ל"ו, "דברים" ב', ה' של "הדברים" להוסיף אחת, הרי כאן ל"ט.

ר' חנינא דצפורי (בירושלמי שם) דורש: "אלה" בגימטריא ל"ו, דבר דברי דברים (היה אפשר לכתוב "דבר" או "דברי", וכתוב "דברים"), עוד שלשה; ורבנן דקסרין (שם) אומרים, שהה' של "אלה" נדרש כמו ח' (שאותיות אהח"ע מתחלפות), והרי כאן ל"ט.

גדר האב. מלאכה שהיתה חשובה במשכן, היא הנקראת אב; ושלא היתה חשובה במשכן, נקראת תולדה (בבא קמא ב א), שלכך נסמכה שבת למלאכת המשכן ללמוד משם (שיטה מקובצת שם). ואפילו אלה שלמדו מנין המלאכות מלימודים אחרים, מכל מקום מהות האב אף הם למדו ממלאכת המשכן (רמב"ן וריטב"א שבת מט ב). ואפילו מלאכה שהיתה במשכן אינה אב, אלא אם היתה לה חשיבות; אבל אם היתה במשכן בלתי חשובה, אינה אב (תוס' ב"ק שם לגירסתנו בגמרא: "במשכן חשיבא קרי לה אב"). ואם המלאכה חשובה מצד עצמה, אף שלא היתה במשכן, היא אב (פסקי התוס' שם ועי"ש במהר"ם לובלין).

ויש אומרים שצריכים שני הדברים יחד: חשיבות בעצם, ושהיתה במשכן; ואם חסר תנאי אחד, אינה אלא תולדה (תוס' שם לפירוש ב', לפי הגירסא: "במשכן וחשיבא קרי לה אב").

נחלקו הראשונים אם גם המלאכות שעשו לצורך הקרבנות שבמשכן הם בכלל מלאכת המשכן, ואנו למדים האבות אף מהם (רב האי גאון בחי' גאונים קדמונים שבס' מעשה רוקח; אוצר הגאונים לשבת סי' קנז), ואבות המלאכות שבלחם למדים לפי זה מהמנחה של קרבן תמיד ומחביתין של כהן גדול וממלואים, שכל אלה היו מן הזרע ומן הקציר (שם. ועי' רש"י שבת צב א במשנה בשם ר' האי, וכן הוא בירושלמי שבת פ"י ה"ג); או שאין למדים אלא ממלאכות של בנין המשכן בלבד, והמלאכות של לחם היו בסממנים לצבוע יריעות המשכן (רש"י שבת מט ב ד"ה הם, ועג א ד"ה האופה; הר"ן במשנה שם; מאירי שם).

התולדות וגדרן. מתוך שאמרו "אבות", מכלל שישנן תולדות (ב"ק ב א). התולדות נלמדו מהפסוק: וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (ויקרא ד ב), "הנה" - אבות, "מהנה" - תולדות (שבת ע ב; ירושלמי פ"ז ה"א), כלומר: היוצאות מהן, מן האבות (רש"י). לכל אב ישנן תולדות (ירושלמי פ"ז סוף ה"ב). ואין מספר לתולדות, כי לאב אחד יש כמה תולדות (יראים השלם סי' רעד). ואמרו בירושלמי (שם ריש ה"ב): רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עסקו שלש שנים ומחצה בענין המלאכות, ומצאו ארבעים חסר אחת תולדות לכל אב.

תולדה היא מלאכה הדומה לאב (רמב"ם שבת פ"ז ה"ה), אבל אינה דומה לה אלא במקצת; שאילו דומה לאב בדמיון גמור, והוא מענין אותה המלאכה אלא שחלוק ממנה באיכות הפעולה, כגון חופר ועושה חריץ - שהוא מעין חורש אלא שחלוק בפעולה - או באיכות הנפעל, כגון זורע ונוטע - שזה בזרעים וזה באילנות - הרי זה אב כמותו (מגיד משנה שם ה"ד). והסביר התפארת ישראל (בריש כלכלת השבת) שהדומה לאב בפעולה ובתכלית, כגון מבריך ומרכיב הדומים לזורע ולנוטע בפעולת חיבור התלוש ובתכלית הגידול, או שדומה לאב בתכלית בלבד, כגון זומר, שחותך ענפי אילן ומתכוין לגידול האילן - הרי זה אב. אבל הדומה בפעולה בלבד, כגון ששף מתכת וטחנה, שדומה לטחינת גרעינים בפעולה ולא בתכלית, שאינו מתכוין לאכילה כטוחן אלא לתשמישים - הרי זו תולדה.

אולם היראים (שם) והתוס' (שבת עג ב ד"ה משום זורע) והמאירי (שם א) חולקים וסוברים שכולם תולדות.