פרשת וישב


הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. (לח, כה)

רש"י: היא מוצאת, לישרף, והיא שלחה אל חמיה, לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

הלבנת פנים

האם הלבנת פנים היא מהעברות שחייב אדם ליהרג ולא לעבור עליהן?

על פי הערך הלבנת פנים, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ט.

האיסור ומקורו: אסור להכלים את ישראל (רמב"ם דעות פ"ו ה"ח), וזהו הנקרא מלבין פני חברו (סהמ"צ ל"ת שג; החינוך מצוה רמ), על שם הכתוב:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ (ישעיה כא כב) , ויחורו היינו הלבנה (כד הקמח לרבנו בחיי אות ה הלבנה). מקורו של האיסור בתורה הוא האמור במצות תוכחה: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא יט יז), ואמרו: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (תו"כ שם וברייתא בערכין טז ב), שלא ידבר לו קשות עד שיכלימנו (רמב"ם דעות שם). ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום מצות תוכחה, קל וחומר שלא במקום תוכחה (סמ"ג לאוין ו'; יראים השלם סו"ס קצה).

מוני המצות מנו האיסור מכתוב זה במנין הלאוין (סהמ"צ שם; החינוך שם). ויש שכתבו שהאיסור לבייש את חברו נכלל בהלאו של אונאת-דברים, שנאמר: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז. החינוך מצוה שלח; שולחן ערוך הרב הל' אונאה וגנבת דעת סכ"ט).

עבר והכלים אינו לוקה (רמב"ם דעות שם; החינוך רמ), לפי שאין בו מעשה (החינוך שם), ומכל מקום עון גדול הוא (רמב"ם שם וחובל ומזיק פ"ג ה"ז). ומאד מאד צריך להיזהר שלא לבייש שום אדם מישראל (שו"ע הרב שם). וכך אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג מי"א; רמב"ם שם; טור ושו"ע חו"מ תכ לט), ואף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים (אבות שם). וביאר התוספות יום טוב (אבות שם) לפי שהאדם נברא בצלם אלקים, והרי הוא דבר ה'; נמצא שהמבזה אותו הוא בכלל כִּי דְבַר יה' בָּזָה (במדבר טו לא), שאמרו עליו שנכרת מעולם הבא (עי' סנהדרין צט א).