פרשת וישב


הלבנת פנים

ע"פ ערך הלבנת פנים בכרך ט באנציקלופדיה התלמודית


מפרשתנו למדנו, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים, שכן העדיפה תמר שישליכוה לכבשן האש, ולא תאמר בפיה שהיא הרה ליהודה. אם כך הלבנת פנים היא מן המצוות שיש ליהרג עליהן על מנת שלא לעבור עליהן. ולמרות שיש בידינו רק שלוש מצוות כאלו – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – זו כלולה בשפיכות דמים, שבדומה לה נעשים הפנים לבנות באבדן דם. ויש שפירשו ששלוש העבירות הן אלו המפורשות בתורה, ואילו הלבנת פנים רק רמוזה בה. המאירי כתב, שהביטוי "נוח לו שיפיל עצמו בכבשן האש" נאמר רק ב"דרך הערה", כדי שיקח אדם מוסר ללבו.

האם מותר לאדם לבייש את עצמו? לכאורה, אם השוינו ביוש לשפיכות דמים, ממילא כשם שאסור לאדם לחבול בעצמו, כך אסור לו לבייש את עצמו. מכאן שאסור לאדם ללבוש קרעים, להציג את מומיו ברבים, ואפילו אם עושה זאת על מנת להרויח ממון. אולם אותו המאירי שכתב, שהאיסור הוא מוסרי, פסק שרשאי אדם לבייש את עצמו. אין הוא ראוה בכך מעשה בלתי מוסרי. ויש שכתב שעל מנת להרויח ממון מותר לאדם אף להשפיל את עמו, מעין מה שאמרו חז"ל: פשוט נבלה בשוק, ואל תצטרך לבריות – אע"פ שבנידון דידן הוא להיפך: שהוא מבזה את עצמו על מנת לצוד את עיני הבריות ולהנות מממונם.

על מנת שלא לבייש את הזולת התקינו, למשל, שאת הביכורים למקדש יביאו הכל בסלי נצרים, ושלא יביאו העשירים בכלי כסף וזהב והעניים יתביישו בפניהם. יש עדות שהנהיגו מטעם זה שלא כל עולה לתורה יקרא, אלא שליח ציבור יקרא בשבילם, כדי לא לבייש את מי שאינו יודע. אך יש עדות שלא חששו בזאת לבושת פנים; אלא אדרבה, מחמת הבושה יתנו הכל לב ללמוד לקרוא בעצמם את הפרשה. ע"פ הערך




9 צפיות0תגובות