פרשת יתרו

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (כ, ב)

אמונת ה'

מבוסס על הערך: אמונת ה', שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ב

אמונת ה'

האם הדיבר הראשון, "אנכי", נמנה בתרי"ג המצוות?

האם תיתכן מִצְוָה להאמין שיש מְצַוֶּה?

המצוה. מצות עשה להאמין במציאות השם, שנאמר (כאן): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ (רמב"ם יסודי התורה פ"א ה"א וה"ו, ושם בלשון: "לידע", ויבואר להלן), וכאילו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מילת "אנכי" מורה על המציאות (חינוך מצוה כה). הרמב"ם (ספר המצוות עשה א) והסמ"ג (עשה א) והחינוך (שם) מנוה במנין המצוות, וכן אמרו (מכות כג ב וכד א): שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו למשה וכו', מאי קרא: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים לג ד) - "תורה" בגמטריא תרי"א, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום. הרי שאנכי הוא מכלל התרי"ג מצוות, והוא ציווי באמונת האלקות (רמב"ם סהמ"צ שם).

ומצות עשה נוספת: להאמין שהשם הוא אחד בלי שיתוף, שנאמר (דברים ו ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (רמב"ם יסוה"ת שם ה"ז בלשון: "וידיעת"; חינוך מצוה תיז), כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו שה' שהוא אלקינו אחד הוא (החינוך שם). ומנו הרמב"ם (סהמ"צ עשה ב) והסמ"ג (עשה ב) והחינוך (שם) גם אותה במנין המצוות.

ומצות לא תעשה, שלא להאמין שיש אלוה אחר זולת השם ית', שנאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ ג), ופירושו: לא תאמין באלוה אחר זולתי (החינוך מצוה כו). וכל המעלה על דעתו שיש אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה וכפר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו (רמב"ם יסוה"ת שם ה"ו). ונמנה במנין הלאוים (רמב"ם סהמ"צ לא תעשה א; סמ"ג לאו א; החינוך מצוה כו). ויש בכלל לאו זה של "לא יהיה לך" אף איסור של שיתוף, היינו שלא להאמין שיש עוד אלוה אחר זולת השי"ת, אפילו אם הוא מודה גם בהקב"ה (החינוך שם; סמ"ג שם; יראים השלם סי' רמג; תשב"ץ ח"א סי' קלט).

בעל הלכות גדולות ורב סעדיה גאון ועוד מוני המצוות חולקים ואינם מונים מצוות אלו בכלל תרי"ג המצוות. וביאר הרמב"ן (בהוספות למצוות, לא תעשה א) שסוברים שאין תרי"ג המצוות אלא גזירות שגזר עלינו לעשות או שלא לעשות, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, ולא נמנה בחשבונן. ורב חסדאי קרשקש (בספר אור ה' פ"א) ביאר שהמִצְוָה לא תתכן בלי אלוה שמְצַוֶּה; ולכן אם נחשיב אמונת מציאות השם מצוה, נצטרך להניח שאמונת מציאות השם קודמת לאמונת מציאות השם, וזה לא יתכן. וכן אמרו במכילתא (פרשת יתרו): משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור להם גזירות. אמר להם: לאו; כשיקבלו מלכותי, אגזור עליהם גזירות, שאם מלכותי אינם מקבלים גזרותי היאך מקיימים. כך אמר המקום לישראל: אנכי ה' אלקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי וכו'; כשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי. הרי שעשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו, והמצוות הנגזרות מאתו ענין אחר (רמב"ן שם). ועוד, שהדיבור "אנכי" לא נאמר בלשון ציווי אלא בלשון הודעה (רמב"ן שם). וכן לא מנו מצות יחוד השם ומצות לא יהיה לך אלהים אחרים במנין המצוות (רמב"ן שם לדעת בה"ג).

כתב הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ז): האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יתר, והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל - הוא מין. אבל הראב"ד (שם) סובר שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה אינו מין, לפי שתפס את המקראות כפשוטם והבין כן מדברי אגדות המשבשות את הדעת.

גדרה. נחלקו ראשונים בגדר האמונה ובדרך להגיע אליה:

(א) דעת הרמב"ם (יסוה"ת פ"א ה"א ה"ו וה"ז) שעניינה ידיעה, וביאר במורה הנבוכים (ח"א פ"ג) שהאמונה אינה מה שנאמר בפה, אלא הענין המצוייר בנפש כשיאמין בו כמו שצויר. ולכן כתב חובת הלבבות (שער היחוד פ"ג): "וכל מי שיוכל לחקור על הענין הזה בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו וכו'. וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וגו' (דברים ד לט). והראיה שההשבה אל הלב הוא הענין השכלי הוא מה שאמר הכתוב: וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה וגו' (ישעיה מד יט)". אלא שהמון העם שאינו יכול להשיג מיד בשכלו, התחלת הלימוד עמו הוא שיאמין במסירת הקבלה עד שיתרגל להבין גם בשכל (מורה הנבוכים שם פל"ג).

(ב) אבל הריא"ז (מובא בשלטי הגבורים על הרי"ף עבודה זרה פ"א, ועי' גם בכוזרי מאמר ה סי' כא) סובר שעיקר מצות האמונה היא להאמין על פי קבלה. וכן נצטוינו "שמע ישראל וכו'", ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת החכמה אלא להאמין היחוד על פי השמיעה והקבלה, כמו שכתוב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב ד).

(ג) והחינוך (מצוה כה, ועי' קנאת סופרים לסהמ"צ עשה א, שכתב כן אף בדעת הרמב"ם) כתב שעיקר המצוה היא אמונה על פי הקבלה; אלא שמי שיזכה לעלות במעלת החכמה ולבבו יבין שהאמונה הזאת היא אמת וברור, הרי זה מצוה מן המובחר.

15 צפיות