פרשת כי תבוא


"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה וגו', וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (כו, יב-יג)

וידוי מעשרות

מכיון שמצהיר "לא עברת ממצותיך ולא שכחתי", למה חז"ל קראו לזה "וידוי"?

האם וידוי מעשר נוהג בזמן הזה?

מבוסס על הערך: ודוי מעשר, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יא


מצות וידוי מעשר וגדרה. מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאים את כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר (רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי פי"א ה"א; טור ושולחן ערוך יורה דעה שלא קמ), שנאמר כאן: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ וגו', וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי וגו', ואמרו בספרי (שם): זה וידוי מעשר, וכן קראוהו בשם וידוי במשנה (מעשר שני פ"ה מ"י) ובתוספתא ובגמרא בכמה מקומות, וענינו דברים הנאמרים בלחש לפני ה' (מלבי"ם שם). זמן וידוי המעשרות הוא אחר השנה שמפרישים בה מעשר עני (רמב"ם מעשר שני פי"א ה"ב; טוש"ע שם), והיא השנה הרביעית והשנה השביעית לשמיטה, שנאמר כאן: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר וגו' וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ (רמב"ם שם; ש"ך שם ס"ק קנח), שהוא זמן ביעור מעשרות. ומתודים במנחה ביום טוב האחרון של פסח (מעשר שני פ"ח מ"י; רמב"ם שם ה"ג; טוש"ע שם קמא, ועי' ברמב"ם שם המקור לזה).

וידוי זה אינו וידוי על עוונות, שהרי אינו מתודה אלא כשעשה כדין, כמו שכתוב כאן: לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי (תוס' יומא לו א ד"ה ומעשר עני ותוס' רי"ד וריטב"א שם), והוא אומר בוידוי זה שבח עצמו שלא עבר על מצות ה' (סוטה לב ב: אדם אומר שבחו וכו' ורש"י ד"ה שבחו), שכן ציונו הקב"ה להתודות לפניו בהוצאת משפטי המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם במאמר כמו שאנחנו נקיים מלהחזיק בהם בפועל (ספר המצוות עשה קלא, ור"ל שכשם שציונו על הביעור בפועל כן ציונו על הוידוי בדיבור שקיימנו את הביעור), וכל מי שמודה מה שעשה, הן טוב והן רע, נקרא וידוי (הון עשיר מעשר שני פ"ה מ"י). וכן ביאר המלבי"ם (שם) שכשהאדם אומר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה' והן שעשה כמצות ה', נקרא בשם וידוי. אבל החסדי דוד (לתוספתא מנחות פ"י בדעת רש"י יומא שם) והמשנה אחרונה (מעשר שני שם) כתבו שוידוי מעשר אף הוא בגדר וידוי עוונות, שמתודה על שהשהה המעשרות אצלו עד סוף שלש שנים.

בזמן הזה. וידוי אם נוהג בזמן הזה, נחלקו ראשונים: (א) דעת הרמב"ם (מעשר שני פי"א ה"ד) שבין לפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב להתודות, לפי שהוידוי על הביעור הוא בא, וכל זמן שחייב בביעור חייב בוידוי (כסף משנה ורדב"ז שם). ואף על פי שלדעת הרמב"ם עיקר חיוב מעשרות בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, מכל מקום כל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, וחייב גם בוידוי מדרבנן (מנחת חינוך תרז). ובזמן הבית מצותו במקדש, שנאמר "לפני ה'", ואם התודה בכל מקום יצא (רמב"ם שם ה"ו), ולא נאמר "לפני ה'" אלא למצוה מן המובחר (רדב"ז שם), ור"י קורקוס (שם, וכעין זה בכסף משנה שם) פירש שאף בכל מקום נקרא "לפני ה'", שהשכינה בכל מקום, אלא שלכתחילה צריך להתודות במקדש, ששם עיקר השכינה. (ב) והראב"ד (בהשגות שם) חולק וסובר שאין וידוי אלא בזמן הבית ובבית המקדש, שנאמר "לפני ה'", ואין לפני ה' אלא בבית. (ג) והחינוך (מצוה תרז) סובר בנוגע למקדש כדעת הרמב"ם, שאף שמצותו במקדש אם התודה בכל מקום יצא, ובנוגע לזמן הזה סובר כהראב"ד שאינו נוהג אלא בזמן הבית. ובספר תורת הארץ (פ"ג בשם ספר נתיבות עולם על הסמ"ק, וכ"כ בס' אחרית השנים) ביאר טעמו שאף על פי ש"לפני ה'" אינו מעכב, מכל מקום למדים מזה שאינו נוהג אלא בזמן שאפשר לקיים לפני ה', והרי זה בגדר הראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו.

להלכה כתבו בארץ חיים (סתהון יו"ד סי' שלא בשם מהריק"ש) ובשערי צדק (לבעל חיי אדם פי"א סי' כג) ובחזון איש (דמאי סי' ע ס"ק ו) ובשו"ת משפט כהן (סי' נו, וסיים שצריך תלמוד) שאין הוידוי נוהג בזמן הזה, וביאר החזון איש שלדברי הכל הוידוי בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, ולכן יש לסמוך על הראשונים הסוברים שאינו נוהג בזמן הזה. ובשערי צדק ובחזון איש הוסיפו שאף להסוברים שנוהג שלא בזמן הבית אין להתודות בימינו מפני שמפרישים בטומאה, שהרי כולנו טמאי מתים. ועוד שאין אנו נותנים תרומה וחלה לכהן, ועוד שאין אנו בטוחים שלא עברנו בכל השנים על אחד מהדברים המעכבים את הוידוי, והרוב אינם מן המדקדקים ואינם ראוים להתודות (חזון איש שם). אבל בספר אחרית השנים (פ"א) כתב בדעת השולחן ערוך והלבוש והש"ך שהביאו דיני וידוי, שאף בימינו נוהג הוידוי, ושכן דעת בעל ספר החרדים.[1]

[1] מתוך ע' ודוי מעשר, כרך יא, פרקים א, ד

3 צפיות