פרשת כי תשא

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ וגו'. (לב א)

עגל הזהב

זכירת מעשה העגל

מתי ואיך מקיימים את המצוה לזכור את מעשה העגל?

נאמר בדברים (ט ז): זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, ואמרו בתורת כהנים (ריש פרשת בחוקותי): יכול בלבבך? כשהוא אומר "אל תשכח" הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור" - שתהא שונה בפיך. והסתפק הרמב"ן (בספר המצוות בעשין הנוספים ז) אם זוהי אזהרה למקציפים עצמם, היינו לאנשי דור המדבר; או שהיא מצוה לדורות, ועניינה לדעת חסד האלקים עלינו ושומרו ברית אבותינו, ולתת הודאה לשמו ולברך אותו על הכל, וכענין שהנביא מזכיר: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר וגו' לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (מיכה ו ה), ואם כן ראוי למנותה מצוה מן המצוות. ולכן כתב החרדים (עשין פד סי' כב-כג ולאוין פ"א סי' יג) שספק דאורייתא לחומרא. וכענף למצוה זו כתב, שאם מצווים אנו לזכור מה שהקציפו אבותינו במדבר, קל וחומר שחובה לכל איש ואיש לזכור מה שהוא בעצמו הקציף מיום היותו. וכן חובה לזכור עוונות אבותינו הקרובים לנו, כמו שנאמר: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם (ויקרא כו מ), ונבוש מלפניו יתברך, ואז יכנע לבבנו הערל. ואפשר לקיים מצות זכירה זו בכל יום.

מוני המצוות הראשונים, כגון הרמב"ם והסמ"ג והחינוך, לא מנו זכירה זו בכלל מנין המצוות, לא במצוות העשה ולא במצוות הלא תעשה. הקרן אורה (ברכות דף ה מהספר) ביאר שהרמב"ם לא מנה אותה מפני שלא נאמר בתלמוד, ולא מסתבר להזכיר תמיד מעשה העגל. וערוך השולחן (סי' ס ס"ה) ביאר שנאמרה רק לדור המדבר (ולא הביא את דברי הרמב"ן הנ"ל). המגן אברהם (סי' ס ס"ק ב) כתב לקיים זכירה זו כשאומר בברכת אהבת עולם תיבת "ליחדך באהבה" - פרט לאותה שעה שלא היו אוהבים את השם. ובסידור רבי יעקב עמדין כתב שבזה מקיים זכירה בלב. ומה שלא תיקנו לה קריאה מיוחדת כמו בזכירת מעשה עמלק, ביאר המגן אברהם (שם) שהוא מפני שהיא גנותם של ישראל.

השיער שכורכים בו את הפרשיות של תפילין, שנהגו שיהיה של עגל (עי' רמב"ם תפילין פ"ג ה"ח ושולחן ערוך אורח חיים לב מד), ביאר השמושא רבא (בהלכות קטנות של הרא"ש הלכות תפילין) שהרי זה כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא, שנאמר: הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו (יהושע כב יז).