פרשת מסעי


"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (לה, יא-יב)


רוצח בשגגה וגלותו

האם יש דין גלות וגואל הדם לרוצח בשגגה בזמן הזה?

על פי הערך: גלות, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ו

חובה וגדרה. כל ההורג נפש בשגגה גולה (משנה מכות ז א; רמב"ם רוצח פ"ה ה"א) מהמדינה שהרג בה (רמב"ם שם) לערי מקלט (משנה מכות ט ב; רמב"ם שם), שנאמר: וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וגו' וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (במדבר לה כה). אפילו אם אין גואל דם לנרצח, שיש לו רשות להרוג את הרוצח מחוץ לעיר מקלטו, חייב הרוצח בשגגה לגלות (ספרי דברים יט ה-ו, עי"ש).

גדרה של הגלות הוא בתורת כפרה, שהגלות מכפרת על חטא הרוצח (עי' מכות ב ב "כי היכי דליהוי להו כפרה" ותוס' שם יא ב ד"ה מידי וריטב"א שם), ולא לחינם אמרה התורה שיגלה, אלא כדי שיתכפר (ריטב"א מכות יא ב). וביאר האור שמח (רוצח פ"ו הי"ב) שלכן חייב גלות אף כשאין צריך הצלה מגואל הדם משום כפרה. ואין הגלות מכפרת אלא על החטא, ולא להחזירו לעירו ולפטרו מגואל הדם, שכפרה זו פועלת מיתת הכהן הגדול, שאפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכהן הגדול הוא חוזר, ואילו לא מת הכהן הגדול אפילו שהה שם זמן רב אינו חוזר (תוס' שם יא ב ד"ה מידי וריטב"א שם). והריטב"א (שם ב ב ד"ה תנו רבנן) כתב בשם התוספות והרמב"ן שגלות אינה מכפרת ממש, ומיתת הכהן הגדול בלבד היא שמכפרת עליו.

הבית דין והעדים. דין גלות הוא כדיני נפשות, שאין דנים אותם אלא בבית דין של עשרים ושלשה, וכן בכל שאר הדברים שיש בין דיני נפשות לדיני ממונות, דין גלות כדיני נפשות (סנהדרין לג ב; רמב"ם סנהדרין פי"א ה"ד), שנאמר בחייבי מיתות בית דין: מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ (במדבר לה יז), ונאמר בחייבי גלות: לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ (שם ו), ולמדים בגזירה שוה "רוצח" "רוצח" שדיני גלות כדיני נפשות (סנהדרין שם ורש"י).

הסתפק הריטב"א (מכות ב א ד"ה מעידים אנו) אם גולה על פי הודאת עצמו שהרג נפש בשגגה, כיון שגלות כפרה היא, או שמכיון שיש בדבר חיוב מיתה, שאם יצא חוץ לתחום עיר מקלטו נהרג על ידי גואל הדם, אינו גולה על פי עצמו. והמהרש"א (מכות ו ב בחי' אגדות) כתב שגולה על פי עצמו ועל פי קרובים ופסולים. אבל בספרי זוטא (במדבר לח ל) שנינו: מכה נפש לפי עדים, מנין אף הגולה לפי עדים, תלמוד לומר מכה לפי עדים, ופירשו אחרונים שאינו חייב גלות אלא על פי עדים שראו שהרג ולא על פי הודאת עצמו (זית רענן שם; אמבוהא דספרי שם).

בזמן הזה. בזמן הזה אין גלות נוהגת, שאין עכשיו ערי מקלט ולהיכן יגלה? שהרי ערי מקלט כבר הן מפורשות, ואין להוסיף עליהן, ואין לעשותן בחוץ לארץ, והן צריכות לכהן גדול (תשובות הגאונים שערי צדק ח"ה ש"ז סי' לח), ועוד שכשם שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה, כך אין דנים דיני גלות (עי' ספר החינוך מצוה תי ומנחת חינוך שם ועי' ישועות ישראל חושן משפט סי' ב). וכך כתב האור זרוע (ח"א סי' קיב) בשם רב שרירא גאון, שההורג נפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה ולא להגלותו.[1]

וכן בזמן הזה שאין דיני נפשות נוהגים, כתב האורים ותומים (סי' ב) שאין רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח, שהרי אין לו רשות להורגו אלא לאחר שנגמר דינו בפני בית דין של עשרים ושלשה (ועי' קצות החושן שם ס"ק א, ועי' רבנו ירוחם בסוף הספר בשם הר' אברהם: "ונראה שדינים אלו - של גואל הדם - צריכים גם בזמן הזה"). והחוות יאיר (סי' קמו) כתב שאפילו אם בזמן שדנו דיני נפשות יכול גואל הדם להרוג את הרוצח גם בלי התראה, בזמן הזה שבטלו דיני נפשות ודאי שאין רשות לגואל הדם להרגו ואפילו לסבב לו מיתה על ידי ערכאות, שלא יפה כחו של גואל הדם מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל.

גוי שהרג ישראל בזמן הזה, כתב בשו"ת צמח צדק (לרמ"מ מניקלשבורג סי' קיא) שחובה על גואל הדם להשתדל להביאו לערכאות שלהם לדונו ולהענישו, וחייב להוציא הוצאות ממון על זה.[2]

[1] מתוך ע' גלות, כרך ו, פרקים א, ב, ו


[2] מתוך ע' גואל הדם, כרך ה, פרק ו

8 צפיות