פרשת מסעי


"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (לה, יא-יב)


רוצח בשגגה וגלותו

האם יש דין גלות וגואל הדם לרוצח בשגגה בזמן הזה?

על פי הערך: גלות, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ו

חובה וגדרה. כל ההורג נפש בשגגה גולה (משנה מכות ז א; רמב"ם רוצח פ"ה ה"א) מהמדינה שהרג בה (רמב"ם שם) לערי מקלט (משנה מכות ט ב; רמב"ם שם), שנאמר: וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וגו' וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (במדבר לה כה). אפילו אם אין גואל דם לנרצח, שיש לו רשות להרוג את הרוצח מחוץ לעיר מקלטו, חייב הרוצח בשגגה לגלות (ספרי דברים יט ה-ו, עי"ש).

גדרה של הגלות הוא בתורת כפרה, שהגלות מכפרת על חטא הרוצח (עי' מכות ב ב "כי היכי דליהוי להו כפרה" ותוס' שם יא ב ד"ה מידי וריטב"א שם), ולא לחינם אמרה התורה שיגלה, אלא כדי שיתכפר (ריטב"א מכות יא ב). וביאר האור שמח (רוצח פ"ו הי"ב) שלכן חייב גלות אף כשאין צריך הצלה מגואל הדם משום כפרה. ואין הגלות מכפרת אלא על החטא, ולא להחזירו לעירו ולפטרו מגואל הדם, שכפרה זו פועלת מיתת הכהן הגדול, שאפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכהן הגדול הוא חוזר, ואילו לא מת הכהן הגדול אפילו שהה שם זמן רב אינו חוזר (תוס' שם יא ב ד"ה מידי וריטב"א שם). והריטב"א (שם ב ב ד"ה תנו רבנן) כתב בשם התוספות והרמב"ן שגלות אינה מכפרת ממש, ומיתת הכהן הגדול בלבד היא שמכפרת עליו.

הבית דין והעדים. דין גלות הוא כדיני נפשות, שאין דנים אותם אלא בבית דין של עשרים ושלשה, וכן בכל שאר הדברים שיש בין דיני נפשות לדיני ממונות, דין גלות כדיני נפשות (סנהדרין לג ב; רמב"ם סנהדרין פי"א ה"ד), שנאמר בחייבי מיתות בית דין: מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ (במדבר לה יז), ונאמר בחייבי גלות: לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ (שם ו), ולמדים בגזירה שוה "רוצח" "רוצח" שדיני גלות כדיני נפשות (סנהדרין שם ורש"י).

הסתפק הריטב"א (מכות ב א ד"ה מעידים אנו) אם גולה על פי הודאת עצמו שהרג נפש בשגגה, כיון שגלות כפרה היא, או שמכיון שיש בדבר חיוב מיתה, שאם יצא חוץ לתחום עיר מקלטו נהרג על ידי גואל הדם,