פרשת פנחס


"יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (כז, טז)

רש"י: "יפקד ה', כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי וכו'".


ירושה וחזקה בשררה וברבנות

על פי הערך: חזקת שררה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יד


חזקת שררה. כל השררות - וכל המנויים (רמב"ם מלכים פ"א ה"ז) - שבקרב ישראל, הזוכה בה זוכה לעצמו ולזרעו, שנאמר במלך: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז כ. ריטב"א מכות סוף פ"ב בשם הרמב"ן; רמב"ם כלי המקדש פ"ד ה"כ ע"פ ספרי שם פסקא קסב, וכן ברמב"ם מלכים שם), ולא המלכות בלבד, אלא הוא הדין לכל שררה (ריטב"א שם ורמב"ם שם ושם), שנאמר: בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, כל שהם בקרב ישראל (ספרי שם).

שררה לזמן. נתמנה במינוי לזמן, נראה מדברי הראשונים שאפשר לסלקו ממינויו בתום הזמן (עי' ריטב"א מכות יג א וגינת ורדים יורה דעה כלל ג סי' ז). ואפילו אם לא קבעו להם זמן בפירוש, אלא שהמנהג באותו מקום למנות אנשים על צרכי ציבור לזמן, ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, כתב הרשב"א (שו"ת ח"ה סי' רפג והובא בסוף ספר כלבו ומשם לבית יוסף אורח חיים סוף סי' נג) שסתמו כפירושם, והמנהג כהלכה הוא. וכן במינוי רב, במקום שיש מנהג למנות רב לזמן קצוב, הרשות בידם (רמ"א שם ע"פ הכלבו, ועי' שו"ת חתם סופר או"ח סי' רה ורו).

ירושת שררה. המלכות ירושה היא (הוריות יא ב; רמב"ם שם ושם) - שעוברת בירושה מהאב לבנו -שאם הוא מת עומד בנו תחתיו (ספרי שם; רמב"ם שם ושם). וכל הקודם בנחלה, קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו (רמב"ם שם ושם). ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות - שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים (החינוך מצוה תצז) - וכל המינויים בישראל, ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם (רמב"ם מלכים שם; החינוך שם). וכן נאמר בכהן גדול: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו (ויקרא ו טו), מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם (תורת כהנים צו פ"ה). והוא שיהיה הבן ממלא מקום אביו, בחכמה וביראה (רמב"ם מלכים שם), וכן שנינו: יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אביו, תלמוד לומר: וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָב