פרשת שלח


וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. (טו לב-לג)

התראה לעונש

האם תלמיד חכם צריך התראה אף על פי שיודע האיסור?

עבר העבירה כמה דקות אחרי ההתראה - האם יכול לטעון ששכח את ההתראה?

על פי הערך: התראה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יא


דין התראה ומקורה. חייבי מיתת בית דין אין ממיתים אותם אלא על פי עדים והתראה (תוספתא סנהדרין פי"א ה"א וברייתא בבלי שם ח ב ופ ב; רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ד ואיסורי ביאה פ"א ה"ג). וכן חייבי מלקיות אין מלקים אותם אלא על פי עדים והתראה (רמב"ם שם ושם וסנהדרין פט"ז ה"ד). לא נאמרה התראה אלא לעונש שבידי אדם, כגון מיתת בית דין או מלקות; אבל עונש שבידי שמים, כגון כרת או מיתה בידי שמים, אין צריך התראה (עי' סנהדרין מ ב ועי' השגות הראב"ד מילה פ"א ה"ב), שלשמים גלוי הוא אם שוגג הוא או מזיד (רש"י סנהדרין שם ד"ה אלא).

אחד המקורות להתראה מן התורה הוא ממה שנאמר כאן: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים - ולא נאמר שקישש עצים, אלא מקושש, שלאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש (רש"י) - שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. מכאן שצריכים התראה לסקילה (דבי רבי ישמעאל סנהדרין מא א וגמרא שם).

בתלמיד חכם. לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (סנהדרין ח ב; רמב"ם איסורי ביאה פ"א ה"ג וסנהדרין פי"ב ה"ב ועי"ש במגיד משנה לאיסורי ביאה ובכסף משנה לסנהדרין שזה לדברי הכל), שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר (רש"י סנהדרין שם ד"ה אלא; רמ"ה שם). לפיכך סובר רבי יוסי בר יהודה, שחבר - תלמיד חכם, היודע שדבר זה אסור (עי' תוס' רי"ד קדושין עז ב, ונראה מדבריו שיובאו להלן שאין צריך שידע אלא איסור זה בלבד) - אין צריך התראה (סנהדרין שם). אמנם כתבו רבנו יונה, רמ"ה (סנהדרין שם) וריטב"א (מכות ו ב) שמכל מקום צריך להודיע לו שהחפץ הוא של איסור, כגון שהיא אשת איש או שזה חֵלֶב או שהיום שבת. וכן סובר רבי יוסי בר יהודה מטעם זה, שהשונא שהרג את חברו נהרג בלא התראה, מפני שהוא כמותרה עליו ועובר על התראה, שוודאי לדעת הרגו (מכות ט ב). חכמים חולקים וסוברים שאף החבר צריך התראה (סנהדרין שם).

הלכה כחכמים, שאחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה, שמא שוגג היה (רמב"ם איסורי ביאה שם וסנהדרין שם); כי אף על פי שהוא חכם ויודע שדבר זה אסור לעשותו ומתחייב עליו מיתה או מלקות, מכל מקום יכול לומר שכחתי בשעת המעשה או טעיתי, וכן כל כיוצא בזה. הלכך, לסלק כל טעות צריך התראה (רדב"ז על הרמב"ם סנהדרין שם). והמגיד משנה (איסורי ביאה שם) והכסף משנה (סנהדרין שם) ביארו שלא ניתנה התראה אלא להבחין המעשה אם נעשה בשלמות כוונה ומחשבה או אם הוא שוגג בשום דבר, כגון שלא ידע שזו היא ערוה או שחתיכה זו חֵלֶב או שהיום שבת. וכתבו קצות החושן (סי' כח ס"ק ח) והשואל ומשיב (מהדורא תנינא ח"א סי' פד) שהוא חידוש שחידשה התורה בהתראה - להבחין בבירור בין שוגג למזיד. לפיכך כתבו התוספות (סנהדרין מ ב ד"ה מנין) שמה שהוצרכו ללמוד התראה מן התורה, הוא בחבר, לסוברים שחבר צריך התראה, שבשאינו חבר הרי לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.

זמן עשיית העברה. אינו חייב עד שיעשה את העברה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור - זמן אמירת שלום עליך רבי, ויש מוסיפים ומורי - אבל אחר כדי דיבור צריך התראה אחרת (רמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ב ע"פ סנהדרין מ ב). שאם שהה לאחר ההתראה יותר מכדי דיבור, יש לומר שכבר שכח ההתראה (רש"י סנהדרין מ ב; רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ט ע"פ כתובות לג א). והוא הדין בחייב מלקיות (תוס' יום טוב מכות פ"ג מ"ז ע"פ הרמב"ם בכמה מקומות). ואף על פי שבמקום שקרוב הדבר אין לחשוש לשכחה (עי' ר"ן שבועות פ"ז בשם הרשב"א בענין חשוד), כתב קצות החושן (שם) שגם זה חידוש הוא בהתראה, שצריכים הבחנה גמורה בין שוגג למזיד. וגם לחידוש זה כתבו התוספות (סנהדרין שם) שהוצרכו ללמוד התראה מן התורה. מדברי התוספות רי"ד (קדושין עז ב) נראה שלרבי יוסי בר יהודה, הסובר שחבר אין צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, גם באינו חבר אין צריך שיעשה העברה תוך כדי דיבור להתראה; שכיון שהתרו בו ויודע שדבר זה אסור וחייב עליו, הרי הוא כחבר (כן כתב בהגהות לחמרא וחיי ובהגהות מהר"ץ חיות סנהדרין שם).

0 צפיות