.png){kind=logo}
מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. (יג ז)
בל יראה ובל ימצא
מבוסס על הערך: בל יראה ובל ימצא, שבאנציקלופדיה תלמודית כרך ג.
האם אסור לראות בעיניים חמץ בפסח?
האם מותר להחזיק חמץ בביתו בפסח במקום מכוסה שאינו נראה לעין?
האיסור וגדרו. אסור לישראל להניח חמץ ברשותו בפסח, שנאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ (כאן), ונאמר: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט). ואם עבר והניח, אף על פי שלא אכלו, עבר בשני לאוין אלו (רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"ב). ובין אם הניח בביתו בין אם הניח בגבולו וברשותו, כגון בבורות שיחין ומערות, או שהיה רחוק מביתו, כגון בשדה או בעיר אחרת (עי' ברמב"ם שם פ"ד ה"א וה"ב), עובר בשני הלאוים (ברייתא בפסחים ה ב ורש"י ; רמב"ם שם). אף על חמץ הטמון ואינו נראה לעיניים עובר, שנאמר: לא ימצא (ברייתא שם), ואף הוא נמצא (רש"י שם). ואף על פי שלא נאמר "לא ימצא" אלא בבתים, אבל בגבולים נאמר "לא יראה", וכשהוא טמון הרי אינו נראה, מכל מקום למדנו "שאור" האמור בגבולים מ"שאור" האמור בבתים, שאף בגבולים עובר על הטמון (ברייתא שם ורש"י).
הכסף משנה (שם ה"ג על פי ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה ר ורא) מפרש שאין עובר אלא בבל ימצא בלבד, אבל לא בבל יראה, ש"לא יראה" מובנו כשהוא נראה לעיניים דווקא. אבל דעת הרא"ש (פסחים פרק א סי' ט) שאף בחמץ הטמון עובר בבל יראה, שמכיון שלא נאמר "לא תראה", אלא "לא יראה" משמע שלא יהא לך במקום הראוי לראיה.
היה חמץ בתוך ביתו ולא ידע היכן הוא נמצא, נחלקו הראשונים אם עובר בלאו:
(א) דעת התוס' (פסחים כא א ד"ה ואי) שאינו עובר עליו, לפי שאין זה בגדר מצוי.
(ב) ומדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ח) והרא"ש (שם לפי המגן אברהם תלד ס"ק ה) נראה שמחלקים - שאם לא ידע מתחילה מהחמץ, אינו עובר עליו; אבל אם ידע ממנו ושכח, עובר עליו.
(ג) והטור (סי' תלד ותמו, לפי המג"א שם) חולק וסובר שאפילו אם לא ידע מן החמץ הנמצא בביתו כלל, עובר משום בל יראה, ש"לא יראה" משמעו שלא יהיה לך חמץ במקום שראוי לראיה, אף שאינו יודע ממנו, והרי זה דומה לאוכל חלב בשגגה (מג"א שם).
(ד) ובשולחן ערוך הרב (סי' תלג בקונטרס אחרון אות ג) חילק על פי דברי רש"י והר"ן ועוד - שאם בדק את ביתו כדין, ואחר כך מצא חמץ בביתו שלא נמצא בשעת הבדיקה, אינו עובר עליו, שהוא כאנוס, שהרי בדק; אבל אם לא בדק כלל ומצא חמץ שלא ידע בו, עובר עליו.
חמץ שאינו שלו. אין אדם עובר בבל יראה אלא בחמץ שלו; אבל אם אין החמץ שלו, אף על פי שנמצא בביתו אינו עובר עליו, שנאמר: ולא יראה לך, ודרשו: שלך אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים - כגון נכרים (רש"י ושאר ראשונים) - ושל גבוה (פסחים ה ב; רמב"ם פ"ד ה"א), כגון שהקדישו לבדק הבית (רש"י שם). במה דברים אמורים? כשהישראל לא קיבל עליו אחריות על חמצו של הנכרי; אבל נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, והישראל קיבל עליו אחריות, נעשה כשלו וחייב לבערו (ברייתא פסחים ה ב; רמב"ם פ"ד ה"ג; טור ושולחן ערוך תמ א), שנאמר: לא ימצא, (ברייתא שם), ולא נאמר שם "לך" - ללמד שעובר אף בשל אחרים אם הוא מופקד אצלו (רש"י שם).
חמצו של נכרי שבבית ישראל, אמרו בגמרא (שם ו א): עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר. ופירשו רש"י (שם) והרמב"ם (פ"ד ה"ב) שמדובר באופן שלא קיבל עליו אחריות ואינו עובר עליו בבל יראה, ומכל מקום חייב לעשות היכר כדי שלא יבא לאכול ממנו. אבל המגיד משנה (שם) הביא שהרמב"ן והעיטור פירשו שהמדובר הוא בחמץ המופקד אצל ישראל והישראל קיבל עליו אחריות, ועשיית המחיצה היא כמו ייחד לו בית, שאין החמץ נמצא ברשותו של הישראל ואינו עובר עליו בבל יראה; אבל בשלא קיבל עליו אחריות, אין צריך מחיצה עשרה כלל, אלא מפנהו לכל מקום שירצה כדי שלא יכשל בו.
אף חמץ של ישראל הנמצא ברשות ישראל אחר, אותו שהחמץ נמצא אצלו אינו עובר עליו, אם לא קיבל עליו אחריות, כיון שאינו שלו, והרי זה בכלל "אבל אתה רואה של אחרים" (מאירי פסחים ד א ד"ה שכירות; ב"ח סי' תמג; מגן אברהם שם ס"ק ה; שאגת אריה סי' פג). אבל דעת הפני יהושע (פסחים ד א וה ב בדעת רש"י) והגר"א (סי' תמג ס"ק יא) שעל חמץ של ישראל עובר הנפקד, אפילו אם לא קיבל עליו אחריות, שלא נתמעט חמץ של אחרים מ"לך" אלא של נכרים ולא של ישראל.