פרשת בהעלותך

"וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ" (ט ב)

קרבן פסח בטומאה

מה ההבדל אם טומאה "הותרה" בציבור או "דחויה" בציבור?

האם מותר לאכול קרבן פסח שהוקרב בטומאה?

על פי הערך: טמאה בצבור, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יט

ההיתר להקריב בטומאה ומקורו. קרבן התמיד וקרבן פסח דוחים את הטומאה, שנאמר בהם: במועדו - בתמיד נאמר: תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר כח ב), ובפסח נאמר כאן: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. ודרשו: "במועדו" - אפילו בטומאה (ברייתא פסחים עז ב ומנחות עב ב), ש"במועדו" משמע שלא יעבור זמנם אפילו הם טמאים (רש"י פסחים שם ותוס' סו א ד"ה מה). רבי יוחנן אמר, שלמדים שפסח דוחה טומאה ממה שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ וגו' (במדבר ט י), ודרשו: איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני, אלא עושים בטומאה (פסחים סו ב).

גדרו. בגדר ההיתר של טומאה בציבור, נחלקו תנאים: לדעת רבי יהודה, טומאה הותרה בציבור (ברייתא יומא ז ב); ולדעת רבי שמעון - וכן רבי יוסי (יומא ח א; פסחים עח א), רבי מאיר (יומא שם) ורבי חנינא סגן הכהנים (עי' גמרא יומא שם) - דחויה היא בציבור (פסחים עז א; יומא ז ב), שבקושי הותרה, ולא היתר גמור הוא, וכל מה שאפשר לעשות בטהרה צריך לחזר ולעשות בטהרה (רש"י יומא ז ב). שהטומאה באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחים כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר (רמב"ם ביאת מקדש פ"ד הט"ו). לדעה זו, שטומאה דחויה בציבור, כתב רש"י (פסחים פד ב ד"ה האי) שפסח הבא בטומאה קרבן פסול הוא, וגזירת הכתוב שיוצאים בו ידי חובה.

להלכה פסקו הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ד הט"ו), הסמ"ג (לא תעשה שה), המאירי (יומא ו ב) ועוד, שטומאה דחויה היא בציבור, ומדברי ר"י מלוניל (יומא פ"א סוף מ"א) ועוד ראשונים נראה שפסקו שטומאה הותרה בציבור.

פסח הבא בטומאה - לדעת תנא קמא בברייתא (פסחים פד א) השובר בו את העצם אינו לוקה, שנאמר: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (שמות יב מו) - "בו" בכשר, ולא בפסול (ברייתא שם), ופסח הבא בטומאה פסול הוא (גמ' שם ב), שטומאה דחויה בציבור ולא הותרה (רש"י שם). אבל לסוברים שטומאה הותרה בציבור, כתב המצפה איתן (שבועות ג ב) שהקרבן כשר הוא, ויש בו משום שבירת עצם.

באכילת קדשים. קרבנות הציבור הבאים בטומאה אינם נאכלים בטומאה (משנה פסחים עו ב; רמב"ם ביאת מקדש פ"ד הי"א), אלא מקטירים מהם דברים הראויים להקטרה, והשאר נשרף כשאר קדשים שנטמאו (רמב"ם שם). התורה לא התירה אלא להקריבו בטומאה, כדי להוציא את הציבור ידי חובתם (רש"י פסחים עו ב); אבל האכילה שאינה מעכבת את הכפרה אינה דוחה את הטומאה (שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' אלף תר).

הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה (משנה פסחים עו ב; רמב"ם קרבן פסח פ"ז ה"ח), שכשנאמר עיקר דין הבאת הפסח, לאכילה נאמר, ככתוב: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ וגו' (שמות יב ד); וכשהתירו הכתוב, על דעת אכילה התירו (רש"י פסחים סב ב ועו ב). אבל לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות (משנה פסחים צה ב; רמב"ם ק"פ פ"ז ה"ח) ומצורעים (רמב"ם שם) ובעלי קרי (תוס' בכורות לג א ד"ה אין) - שלא הותרה אכילתו לטמאים שהטומאה יוצאת עליהם מגופם (גמ' בכורות שם; רמב"ם שם), שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ (במדבר ט י), ודרשו: איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחים אלא עושים בטומאה; ולא גילה הכתוב שציבור עושים בטומאה אלא בטמא לנפש, אבל טומאות היוצאות מגופו לא הותרו (גמ' שם ורש"י).