פרשת בהר

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

(כה ה)

רש"י: לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (שם כג)

שמיטה

אפקעתא דמלכא. הפקעת הבעלות על פי מצות ה' שבתורה.

הפרקים: א. בשביעית; ב. ביובל

כרך ב עמודים קמ-מא

האם התורה היא שמפקירה את פירות השביעית, או שבעל השדה מצווה להפקירם?

האם התורה משמטת חובות בשמיטה, או שהמלוה מצווה להשמיטן?

האם התורה מפקיעה מכירת קרקעות ביובל, או שהקונה קנה מתחילה רק עד שנת היובל?

לשתי הפקעות קראו בגמרא "אפקעתא דמלכא" - הפקעת הבעלות על פי מצות ה' שבתורה:

א. בשביעית - לגבי הפקר הפירות (ב"מ לט א), ולאיסור הזריעה (שם קו א);

ב. ביובל - לחזרת השדות המכורות מהלוקח להמוכר (שם קט א).

בשביעית. בגדר "אפקעתא דמלכא" בשביעית נחלקו הפוסקים:

(א) דעת הבית יוסף (בשו"ת אבקת רוכל סי' כד, והובא במהרי"ט ח"א סי' מב) שמצות ההפקר בשביעית היא שהבעלים חייבים להפקיר, ולא שממילא נעשים הפירות הפקר. לכן אם גדר את כרמו ולא הפקירו, חייבים הפירות במעשרות, כי פירות שביעית אינם פטורים ממעשרות אלא משום שהם הפקר. וכן פירות של גוי בשביעית חייבים במעשרות, שהרי הנכרי אינו מפקירם. וביאר פאת השולחן (סי' כג ס"ק כט) שלשיטה זו "אפקעתא דמלכא", שעניינו מצות המלך (רש"י ב"מ לט א), אינו אלא שהמלך ציוה את הבעלים שיפקירו, כי מה שנאמר בשביעית: וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא), הוא ציווי על הבעלים.

(ב) אבל דעת המבי"ט (ח"א סי' יא) והמהרי"ט (ח"א סי' מג) שאפקעתא דמלכא פירושו שהתורה היא שהפקירה, וכמו שאמרו: "רחמנא אפקריה" (נדרים מב ב לגירסת הר"ן והרא"ש). ואפילו אם הישראל גדר כרמו ולא הפקירו, הפירות הם הפקר ממילא על פי מצות המלך. וכן פירות של גוי בשביעית פטורים מן המעשרות (וראה עוד במנחת חינוך מצוה פד; בית רידב"ז לפאת השולחן סי' ד אות יג; חזון איש שביעית סי' יט; הראי"ה קוק במבוא לשבת הארץ פי"א).

בשמיטת כספים. גם בשמיטת כספים נחלקו ראשונים:

(א) המרדכי (גיטין סי' שפ) בשם ר' אביגדור הכהן כתב, שאפקעתא דמלכא היא, והשביעית משמטת מאליה, אפילו אם המלוה לא אמר משמט אני. ואף על פי שנאמר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה (דברים טו ב), ואמרו חז"ל (שביעית פ"י מ"ח) שאם בא הלווה להחזיר חובו יאמר לו המלוה משמט אני, אין זו אלא מצוה שיאמר, אבל לא שהדיבור מעכב את השמיטה, כי שמוט ועומד הוא. וכתב המנחת חינוך (מצוה תעז) שלפי זה התובע חובו לאחר שמיטה וגובה אותו, חוץ מזה שעובר על הלאוים של שביעית, עובר אף על הלאו של גזלה, כי הוא אפקעתא דמלכא והחוב כבר נשמט ואין מגיע לו כלום. וכן אפילו חרש שוטה וקטן, שאינם בני מצוות, אם יש להם כסף והלוו, החוב נשמט ממילא, כי אפקעתא דמלכא היא.

📷(ב) אבל דעת היראים (השלם סי' קסד) שהמלוה הוא שחייב להשמיט; וכל זמן שלא השמיטו המלוה, חייב הלווה לפרוע, אלא שהלווה יכול להזמין את המלוה לדין שישמט לו כאשר צוה ה', ובית דין יחייבוהו להשמיט. והאור זרוע (עבודה זרה סי' קח) חלק עליו.

ביובל. חזרת השדות בשנת היובל למוכר קרויה בשם אפקעתא דמלכא (ב"מ קט א). לכן הקונה שדה מחברו והגיע יובל, שָׁמִים לו את השבח שהשביח והמוכר משלם לו שבח זה, שנאמר: וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת (ויקרא כה לג) - הממכר חוזר, אבל השבח אינו חוזר. ואין למדים מכאן למקבל שדה מחברו בחכירות למשך זמן שישומו לו השבח, לפי שכאן היא מכירה גמורה, ומה שהשביחה השדה ברשות הלוקח השביחה, וכשחוזרת ביובל אפקעתא דמלכא היא, ואת השבח לא הפקיעה התורה (ב"מ שם ורש"י).

הפקעת היובל איננה הגבלת כח המכירה, עד שנאמר שאין ברשות המוכר למכור אלא עד זמן היובל בלבד; אלא המכירה היא מכירה לחלוטין ולצמיתות, וכשמגיע היובל חוזרת השדה על פי מצות המלך, ומתבטלת המכירה מכאן ולהבא (עי' ספר לבוש מרדכי לרב משה מרדכי אפשטיין לבבא קמא סי' ו, והמדות לחקר הלכה להרמ"א עמיאל מדה ב סי' לו, שהוכיחו כן מכמה ראיות).

מכיון שחזרת השדות ביובל היא משום "אפקעתא דמלכא", לפיכך אף מי שאינו חייב במצוות, כגון קטן, אם ירש שדה שקנה אביו, השדה יוצאת ממנו ביובל וחוזרת לבעליה (מנחת חינוך מצוה שלט). ומטעם זה כתבו המנחת חינוך (שם) והשואל ומשיב (מהדורא ד ח"ג סי' נח) שקרקע היוצאת ביובל, חוזרת מאליה לבעלים הראשונים, ואינם צריכים לעשות קנין כדי לזכות בה. ואם לא החזיר הלוקח את הקרקע לבעלים הראשונים, כתבו המנחת חינוך והמשך חכמה (ויקרא כה כג) שהרי זה עובר באיסור גזל, לסוברים שהגוזל קרקע עובר בלאו של לא תגזול. אולם הצפנת פענח (תרומות עמ' 77) והעולת שלמה (ערכין כח א) סוברים שהלוקח צריך להקנות את השדה למוכר. כפי הנראה, הם מפרשים לשון "אפקעתא דמלכא" שנאמר בגמרא, שעל כרחו של הלוקח חייב להחזיר את השדה לבעלים במצות המלך, אף על פי שקניינו היה קנין עולם.

הכתוב: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת (כאן), נחלקו הראשונים בפירושו:

(א) רש"י, רבנו בחיי (כאן) והסמ"ג (לאוין רעה) פירשו שבא לתת לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה תחת ידו.

(ב) הרמב"ם (שמיטה ויובל פי"א ה"א), הרמב"ן (על התורה שם ומכות ג ב) והחינוך (מצוה שלט בשם הרמב"ן) כתבו שזו אזהרה למוכר שלא יעשה ממכרו לצמיתות, כלומר שלא יאמר הריני מוכר לך לעולמים, גם לאחר היובל. ואף על פי שהיובל מפקיע המכירה אפילו כשפירש לו שמוכרה לו לעולם, מכל מקום אם אמרו שממכרם לצמיתות עוברים בלאו הזה.

(ג) אולם הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות לא תעשה רכז) פירש על פי הירושלמי (דמאי פ"ה ה"ח וגיטין פ"ד ה"ט) שהכתוב בא לאסור מכירת קרקע בארץ ישראל לנכרי, שלא נמכור את הארץ למי שיחזיק בה ולא ינהג בה דין יובל עמנו, אלא נשמור שתהיה מכירת הארץ באופן שתחזור אלינו.

(ד) ובדעת בעל הלכות גדולות, שלא מנה לאו זה במנין המצוות, פירש הרמב"ן (שם ועה"ת, וכן פירש במושב זקנים עה"ת שם) שהכתוב: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, אינו לאו ללקות עליו, אלא הוא טעם לכתוב אחריו: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ (ויקרא כה כד) - כלומר, הנהיגו ביניכם את היובל, ולא יקשה בעיניכם שהארץ אינה שלכם, אלא אתם גרים ותושבים בה, כי לי הארץ, ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים.