פרשת בחוקותי

"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם וגו'" (כו מ)

מצות וידוי

ודוי. מצות החוטא להתוודות בפה לפני הקב"ה, שחטא.

הפרקים: א. המצוה וגדרה; ב. בקרבנות; ג. כהן גדול ביום הכפורים; ד. נוסחו; ה. כל אדם ביום הכפורים; ו. פירוט החטא; ז. בשאר ימות השנה; ח. חייבי מיתה ומלקות; ט. חולה

כרך יא טורים תיב-תנה

האם חולה שנוטה למות ואינו יכול לדבר, יכול להתוודות בלבו או להתוודות על ידי שליח?

המצוה וגדרה. כל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני ה', שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ (במדבר ה ו-ז) - זה וידוי דברים (רמב"ם תשובה פ"א ה"א).

וידוי בלב ועל ידי שליח. הוידוי הוא בדיבור פה - שכשיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, ויתנחם על שעבר, יתוודה בשפתיו ויאמר עניינים אלו שגמר בלבו (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ב). ומכל מקום כתב הרמב"ן (תורת האדם שער הסוף בשכיב מרע, וכן מבואר במסכת שמחות זוטרתי הוצאת היגער) שאם אינו יכול להתוודות בפה, יתוודה בלבו. וכתב רבנו בחיי (בכד הקמח ע' וידוי) שכן מצינו בבני קרח שלא היו יכולים להתוודות בפיהם, והתודו בלבם, ויצאה מהם שלשלת גדולה, שכן אמרו במדרש (תהלים ב"למנצח על שושנים לבני קרח", ולפנינו במדרש אין לשון זה): מי שאינו יכול להתודות בפה יתוודה בלבו, שכן בני קרח לפי שהיו רואים שאול פתוח תחתיהם ואש מלהטת עליהם, לא היו יכולים להתוודות בפיהם והתודו בלבם, שנאמר: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב (תהלים מה ב), וקיבלם הקב"ה.

בארחות חיים (ספינקא סי' תרז) הוכיח מכאן שמעיקר הדין הוידוי הוא אפילו בלב, אלא שיותר נכון להתוודות בפה. אבל המנחת חינוך (מצוה שסד) כתב שעיקר מצות וידוי דווקא בפה, והרי זה ככל מצות עשה התלויה בדיבור, כגון קריאת שמע וכיוצא, ואף צידד בדעת ראשונים שוידוי בפה מעכב את הכפרה. ואפילו אם היה אנוס ולא היה יכול להתוודות בפיו, אינו מתכפר בלא וידוי. אלא שלענין צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה, ולכן אם עשה תשובה בלבו הרי הוא צדיק, אף על פי שלא נתכפר החטא, שכן אמרו בגמרא (קדושין מט ב) שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אפילו אם הוא רשע גמור חוששים לקדושין, שמא הרהר תשובה בדעתו.

עשה תשובה והתחרט בלבו - כתב המנחת חינוך (שם) שיכול לעשות שליח שיתוודה בשבילו, שכן מצינו במשה רבנו שהתודה בחטא העגל על ידי שהיה שלוחם של ישראל. וכן הכהן הגדול מתודה ביום הכפורים על בני ביתו ועל אחיו הכהנים על פרו, ובשעיר המשתלח מתודה על כל ישראל, וכל זה מדין שליחות.

החרטה על העבר והיותו גומר בלבו שלא ישוב לחטוא - כתב המאירי (בחיבור התשובה עמ' 199) שאין אלו אלא מתנאי התשובה הצריכים להיות בלבבו, אבל אין צריך לבטאם בשפתיו. וכן בקשת הכפרה, נראה מדברי רבנו יונה (שערי תשובה שער ד אות כא) והרמב"ם (תשובה פ"א ה"א ופ"ב ה"ב) שהיא תפילה בפני עצמה, ואינה מכלל הוידוי.

ביום כפור. יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל יחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ז). וכתב בעל הלכות גדולות (הלכות יום הכפורים) שחייב כל בן ישראל להתוודות ביום הכפורים, שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו' (ויקרא טז ל); ומצינו שכפרה זו וידוי דברים הוא, שכן שנינו (יומא לו ב) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתו (ויקרא טז ו) - בכפרת דברים הכתוב מדבר. וידוי זה מן התורה הוא, שאיו יום הכפורים מכפר אלא לשבים, והוידוי היינו התשובה (קרית ספר תשובה פ"ב). וביארו הלבוש (אורח חיים תרז) ושולחן ערוך הרב (שם) שכיון שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה, כמו שכתוב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר, לפיכך צריך כל אדם שיתוודה על חטאיו, כי כך מצינו חובת וידוי בכל הקרבנות הבאים לכפר.

כשיתוודה, יזכיר עוונותיו ועוון אבותיו, כי הוא נענש עליהם כשאוחז מעשה אבותיו בידו. וכן כתוב: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם (ויקרא כו מ. שערי תשובה לרבנו יונה שער א סי' מ, והביאו בשל"ה הל' תשובה). וכן יש לומר בנוסח הוידוי: אנחנו ואבותינו חטאנו (של"ה שם, והביאו בהגהות ר' עקיבא איגר לשו"ע תרז ג).

מכים על הלב בשעה שמתודה, לומר שהכל ממנו (קהלת רבה פ"ז לפסוק "והחי יתן אל לבו") ואתה גרמת לי (מגן אברהם שם ס"ק ג).