פרשת ויגש

הפקעת שערים

ע"פ הערך ע"פ ערך הפקעת שערים בכרך י באנציקלופדיה התלמודית

בפרשתנו דואג יוסף לבל יופקע מחירה של התבואה במצרים. להלכה, מופקד על כך בית-דין, וחובתו לפקח שהסוחרים לא ירויחו יתר על המידה. בעיקר מדובר על אוכל נפש - מזונות בסיסיים שחיי נפשות תלויים בהם: יינות, שמנים וסלתות. בדרך כלל ההקפדה היא שהרווח לא יעלה על שתות (כ- 17%), אם כי ניתן להוסיף על כך הוצאות ודמי טירחה. כמובן, בית הדין חייב לקבוע מחירי מכסימום לכל המוכרים בלא אפלייה.

מהי הסנקציה שבה ינקוט בית הדין כנגד סוחר שהפקיע שערים? לפי הרמב"ם, מכים אותו; ולפי השו"ע קונסים אותו בממון. אבל יש בידם אפשרות נוספת, והיא: חרם קונים. בשו"ת צמח-צדק הישן מובא שבאחת הקהילות הפקיעו מוכרי הדגים את מחיר סחורתם, ואז נפסק שהקהל לא יקנה דגים במשך כמה שבועות, עד שהמחיר ירד. זאת למרות שבכך בוטלה מצות כבוד שבת בהעדר דגים לסעודות. כראייה לאפשרות זו, הביא הצ"צ את המשנה בכריתות, שכאשר התייקרו מחירי הקינין (הקרבן שמביאה כל אשה זבה) הקל רשב"ג ואיפשר לאשה להביא קרבן אחד על כמה זיבות מסופקות.

אולם החתם-סופר דחה ראייה זו. ראשית, בקרבנות – גם אם כעת תביא האשה קרבן אחד, עוד יכולה היא לתקן ולהוסיף קרבנות על הזיבות האחרות; ואילו מי שלא אכל דגים בשבת, שוב אין לכך תקנה. ועוד, בשבת עני שאינו משיג דגים – פטור מהם; ואילו בקרבנות – אין פטור מוחלט אפילו לעניים.