פרשת ויקרא

חומש

בדרך כלל, אדם הגוזל מחברו חייב להשיב לו "כעין שגזל" - בדיוק את סכום הגזילה. אולם יוצא מן הכלל הוא הדבר המוזכר בפרשתנו: "נפש כי תחטא... וכיחש בעמיתו... ונשבע על שקר... ושילם אותו וחמישיתו יוסף עליו" (כה,כא-כד). כלומר: עליו להוסיף 20% (חומש מלבר, מבחוץ = מהברוטו) על הקרן שגזל. כדי להתחייב בכך, צריכים להתמלא כמה תנאים: א. גזל; ב. נשבע לשקר שלא גזל; ג. הודה שכיחש. לכפרתו חייב גזלן זה להביא קרבן אשם, וכן לשלם לנגזל קרן וחומש.

אמרנו "לכפרתו" - האמנם תשלום החומש הוא לכפרה? אילו היה הדבר כך, לכאורה לא היתה מועילה מחילה מצד הנגזל - גם אם הוא יוותר על המגיע לו, עדיין ייאלץ הגזלן לשלם כדי שחטאתו (שכאמור, כוללת גם שבועה לשקר) תכופר לו. בכל זאת קובעת המשנה בב"ק (ט,ו) שהחומש ניתן למחילה. תמוהים אפוא דברי הרמב"ם (הל' גזילה ז,ח) "שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים".

ניתן לפרש, שהמחילה מועילה לקרן. אחר כך, כיון שאינו חייב קרן ממילא לא יכול עוד לשלם חומש (כי 0=0.2×0), ובאמת מפסיד בכך את אפשרות הכפרה (קובץ-שיעורים).

ופירוש אחר: אכן יסוד החיוב הוא ממוני - לפצות את הנגזל על הפסדיו. אבל אדם שמילא את חובתו הממונית, בכך מתכפר לו גם עוונו. מי שאין לו חובות ממוניות (נמחל לו), ממילא גם נתכפר לו (אבני-נזר).

ועוד נפקא מינה: האם מי שאינו זקוק אישית לכפרה, יחוייב לשלם את החומש? לכאורה, אם התשלום הוא לצרכי כפרה - התשובה היא: לא. ובכל זאת אם הודה הגזלן ומת, חייבים יורשיו לשלם את החומש לנגזל. דין זה מחזק את מש"כ לעיל: יסוד החיוב הוא ממוני, ומילוי החובה הממונית היא המכפרת.

ע"פ הערך חומש בכרך יג