פרשת כי תצא

פרשת כי תצא

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (כב, א)

השבת אבדה

האם אדם חייב להתבטל מעבודתו או לזלזל בכבודו כדי לקיים מצות השבת אבדה?

האם מותר לקבל שכר על השבת אבדה?

מצותה. השבת אבדה לישראל מצות עשה, שנאמר כאן: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וגו' הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ (רמב"ם גזלה ואבדה פי"א ה"א ע"פ בבא מציעא כו א). כל הרואה אבדת ישראל והתעלם ממנה והניחה, עובר בלא תעשה, שנאמר כאן: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ וגו' וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם (רמב"ם שם ה"א).

בחינם ובשכר. הרואה אבדה חייב להשיבה בחינם, אם הוא יושב בטל ממלאכה (תוס' ב"מ לא ב ד"ה אם וסח א ד"ה ונותן ע"פ בבא קמא נו ב; רא"ש פ"ב סי' כח; טור ושולחן ערוך חושן משפט רסה א), כדרך שאסור לקבל שכר על כל מצוה שעושה (רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה והביאו בטור יורה דעה סי' שלו, ועי' חידושי חתם סופר ב"מ סח א). והאבן האזל (גזלה ואבדה פי"ב ה"ג) הוכיח ששכר טרחה מותר לו לקבל, כמו שכתב הרמב"ן (שם) לענין רופא במצות "השבת גופו" של אדם, וביאר שלא חייבה התורה להשיב אבדה בחינם אלא בטרחה קלה שאין הדרך לקחת עליה שכר.

אם היה עוסק במלאכתו, אינו חייב להניח מלאכתו ולהשיב אבדה (תוס' לא ב ד"ה אם; רא"ש פ"ב סי' כח; טור וב"י שם), וכן אמרו (בבא מציעא ל א וב): היתה מלאכה שלו מרובה משל חברו - שהפסד ביטול המלאכה שלו על ידי השבת אבדה מרובה על דמי האבדה (רש"י) - אינו חייב להשיב, שנאמר: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דברים טו ד), שלך קודם לשל כל אדם, ופירוש הכתוב לא תביא עצמך לידי עניות (רש"י שם). ואפילו שתיהן שוות, או אפילו אם שלו מועטת, אינו חייב, שכיון שאינו יכול לבקש שכר בעד ההשבה יותר מפועל בטל, כמבואר להלן, לעולם שלו מרובה משל חברו (שיטה מקובצת שם ד"ה אלא). ומכל מקום כתב הסמ"ע (רסד ס"ק ב ובפרישה שם אות א ע"פ רש"י לג א ד"ה כל המקיים) שלא יורה אדם היתר לעצמו לומר לא אשיב האבדה ואעסוק בעסקי שלא אבוא לידי הפסד, שלא פטרה התורה אלא כשההפסד שלו מוכח וניכר.

הניח אבדתו והחזיר אבדת חברו, אין לו אלא שכרו הראוי לו (רמב"ם פי"ב ה"ג; טוש"ע רסד ג). כיצד, שטף נהר את חמורו ואת חמור חברו, שלו שוה מנה ושל חברו שוה מאתיים, והניח את שלו והציל את של חברו, אין לו אלא שכרו הראוי לו (משנה בבא קמא קטו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו כמה שאחר היה נוטל במלאכה זו (עי' סמ"ע ס"ק ז), ואם התנה עם הבעלים: אציל את שלך ואתה תתן לי דמי שלי, חייב לתת לו (משנה ב"ק שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הפטורים מהמצוה. מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - כגון שהיה חכם או זקן מכובד, שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו (רמב"ם פי"א הי"ג; טוש"ע רסג א) - הרי זה לא יטול (משנה כט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינו חייב להיטפל בהם (רמב"ם ושו"ע שם). וכן כל דבר שהוא מתבייש להחזירו (טור שם, ועי' רש"י במשנה שם: דבר שגנאי הוא לו וכו'), ואומד את דעתו אם הוא באופן שאילו היה שלו היה מחזירו לעצמו, כך חייב להחזיר בשל חברו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו, כך בשל חברו אינו חייב להחזיר (רמב"ם שם; טוש"ע שם). למדים הדבר מהכתוב כאן: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ, ודרשו: "והתעלמת", פעמים שאתה מתעלם, כגון שהיה זקן ואינה לפי כבודו (ספרי שם; ברייתא בגמרא שם ל א ושם ב). והריטב"א (שבועות ל ב ובשיטה מקובצת בבא מציעא שם בשמו) והר"ן (בחידושיו ב"מ לג א בשם הרמב"ן) פירשו "זקן" בחכמתו, "ואינו לפי כבודו" מפני חכמתו, אבל זקן או נכבד סתם, אינו חשוב לומר שאינו לפי כבודו, אלא או יטפל באבדה או יתן דמיה.

כתבו הרמב"ם (שם הי"ז) והשולחן ערוך (רסג ג): ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה בכל מקום, אף על פי שאינו לכבודו, וביאר הבית יוסף (שם) שאין זה זלזול בכבוד התורה, כי אדרבה כבוד שמים הוא, שאין דרכו בכך והוא מטפל בשל חברו לפנים משורת הדין. אבל הרא"ש (שם סי' כא מובא בטור שם רעב) חולק וסובר שאסור לו לזלזל בככבוד התורה, והרוצה לעשות לפנים משורת הדין, יוותר מממונו וישלם מכיסו (רמ"א בשו"ע רסג ג בשם יש חולקים). וכתב ערוך השולחן (רסג ד) שאם כבודו הוא מחמת דברים אחרים, שלא מחמת תורה, לדברי הכל יכול להחמיר על עצמו ולטפל בהשבת האבדה.[1]

[1] מתוך ע' השבת אבדה, כרך יא, פרקים א, ז, ט