פרשת מטות

"אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (לא, כב-כג)

הגעלת כלים

האם הגעלה מועילה בכלי זכוכית ובכלי פורצלן?

על פי הערך: חזקת שררה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יד

מהות הגעלת כלים ומקורה. הגעלה פירושה הפלטה (רש"י איוב כא י; רמ"א בשולחן ערוך אורח חיים תנא ג), שמפליטה הבלוע שבתוך הכלי (רמ"א שם), מלשון שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל (איוב שם).

כל כלי שנבלע בו איסור, כבולעו כך פולטו (פסחים ל ב; עבודה זרה עה ב), וכפי תשמישו הכשרו (טור ושולחן ערוך או"ח תנא ה ויורה דעה קכא א), שאם השתמשו בכלים בדבר איסור צונן, כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות, מדיחם במים, השתמשו בהם בחמים, כגון יורות - סירים גדולים - וקומקומים וכיוצא, מגעילם במים רותחים, השתמשו בהם על ידי האש, כגון השפודים והאסכלאות וכיוצא, מלבנם באש (משנה ע"ז שם ורש"י וברייתא שם; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ג ה"ג; טוש"ע יו"ד שם).

למדים דין ההגעלה מהאמור בכלי מדין כאן: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, ופירשו רש"י ורמב"ן (על התורה כאן): כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, מה שדרך תשמישו על ידי הרתחה וחימום יגעילנו בחמים, ומה שתשמישו על ידי צלי ילבנו באש, וביאר הרמב"ן שלכן הוזכרו בכתוב ברזל ונחשת וכסף וזהב שדרך תשמישם באש ממש, ובדיל ועופרת שדרך תשמישם על ידי מים חמים, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, היינו כל דבר שאין תשמישו על ידי האש, כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישם בצונן - ולא בלעו איסור (רש"י שם) - תעבירו במים, תדיחו אותם במים לשפשפם יפה עד שתסיר השמנונית שדבקה בהם מן האיסור שנשתמש בהם (רמב"ן שם ע"פ הספרי).

בכלי חרס. התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו - גיעולו - לעולם (פסחים ל ב, ויש גורסים: דופנו, עי' ע"ז לד א ודקדוקי סופרים פסחים שם), שכן בכלי מתכות שהיו במדין נאמר: תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, וכן בחטאת נאמר: וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם (ויקרא ו כא), ואילו בכלי חרס שבישלו בו חטאת נאמר (שם): יִשָּׁבֵר, ולכן אין הגעלה מועילה לכלי חרס. ואין אומרים שכשם שאינו פולט בהגעלה, כך לא יפלוט גם אחר כך כשיבשלו בו היתר, לפי שאינו פולט כל הגיעול לגמרי, אבל פולט הוא מעט מעט לעולם, וכשיבשלו בו היתר, אפילו לאחר כמה הגעלות, יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל (תוס' חולין ח א ד"ה שליבנה; רא"ש עבודה זרה פ"ה לד; תורת הבית לרשב"א בית ד שער ד).

לא אמרו שאין כלי חרס יוצא מדופיו אלא כשנבלע בו האיסור על ידי האש בבישול, אבל כשנבלע בצונן על ידי כבישה, כגון חביות של חרס שהיה בהן שכר של שעורים וכיוצא, ניתרות בהגעלה (מרדכי פסחים פ"ב סי' תקסו בשם רבנו יואל; הגהת אשר"י ע"ז פ"ב סי' כד בשם ר"מ; טור תנא בשם רבנו יואל; שו"ע שם כא). ודעת הש"ך (יו"ד סי' קלה ס"ק לג) שאין הכלי ניתר בהגעלה אלא כשהכלי אינו בן יומו.

בכלי זכוכית ופורצלן. כלי זכוכית נחלקו בהם ראשונים: (א) דעת הראבי"ה (פסחים עמ' 191) והמרדכי (שם סי' תקעד בשמו) והאגודה (ע"ז פ"ב סי' כ) והאשכול (ח"ג עמ' 141) והרשב"א (ח"א סי' רלג) והר"ן (פסחים פ"ב) והשולחן ערוך (אורח חיים תנא כו) שדיים בשטיפה בלבד, לפי שהם חלקים וקשים ואינם בולעים כלל, ואפילו כשהשתמשו בהם בחמים (רשב"א שם; שו"ע שם). (ב) אבל רבנו יחיאל מפריש (במרדכי פסחים שם וע"ז סי' תתכו) ורבנו פרץ (מובא בארחות חיים חמץ ומצה סי' צז) והתרומת הדשן (בשו"ת סי' קלב ובפסקים סי' קנא) והאגור (הלכות הגעלה בשם חכמי צרפת ואשכנז) והרמ"א (בשו"ע שם) סוברים שאף הגעלה אינה מועילה להם, שהואיל ותחילת בריאתם מן החול הרי הם ככלי חרס, וכן המנהג באשכנז ובכמה מדינות (תרומת הדשן שם ורמ"א שם), אבל בדיעבד מותר (דרכי משה וט"ז ומג"א וחק יעקב שם), שאם היה תשמישו בצונן מותר בדיעבד בהדחה, ואם בחמים או בכבישה מעת לעת מותר בדיעבד בהגעלה (מג"א וחק יעקב שם). (ג) והריטב"א (פסחים ל ב) כתב בשם הרא"ה שכלי זכוכית דינם ככלי מתכות ונכשרים בהגעלה, אלא שלכתחילה אסור להכשירם בהגעלה מפני שחס עליהם שלא יתבקעו ויש לחוש שלא יגעילם יפה.

כלים הנעשים מחומר שקוראים "פורצלן", נחלקו אחרונים: בעל הכנסת הגדולה (יו"ד קכא בהגה' הטור אות כו ובשיורי כנסת הגדולה או"ח תנא הגה' בית יוסף אות ל) ורבי יעקב עמדין (בשו"ת שאלת יעבץ ח""א סי' סז ובמור וקציעה סי' תנא) סוברים שדינם ככלי זכוכית שאינם בולעים כלום ואינם צריכים הגעלה, אבל הרב חיד"א (במחזיק ברכה או"ח סי' תנא אות י) דן אותו ככלי חרס שאין הגעלה מועילה להם (ועי' שדי חמד אסיפת דינים מע' ח אות ל ודרכי תשובה קכא ס"ק כו).[1]

[1] מתוך ע' הגעלה, כרך ח, פרקים א, ט