פרשת משפטים

אש - אחד מאבות נזיקין

"כי תצא אש... שלם ישלם המבעיר את הבערה". להיזק זה יש כמה אופנים: א - אדם הדליק מדורה בחצרו, והאש התפשטה אל מעבר לגדר והזיקה שם. ב - הגדר אמורה היתה לעצור בעד האש, אך לרוע המזל הדבר לא קרה. ג - אדם הפיח רוח באש שכבר דלקה בחצר חברו, ומשום כך פרצה שריפה וכילתה את רכוש חברו.

ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו ביסוד החיוב של "אש". לדעת ר' יוחנן "אשו משום חיציו" - האדם אחראי לתוצאות השריפה שיצאה מתחת ידו. משום כך, לכאורה במקרה ב' הנזכר לעיל היה צריך המבעיר להיות פטור, שכן "כלו לו חיציו" בגדר שאמורה היתה לעצור בעד האש.

לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו" - אין הדבר דומה לחץ היוצא מקשתו של אדם, כיון שהאש מונעת בכוח עצמה; אבל דומה הדבר לשורו של אדם שהזיק, שהוא כבעליו חייב בפיצויו של הניזק. אבל אם כך, במקרה ג' הנ"ל, כיון שהאש לא היתה שלו, לכאורה היה צריך להיות פטור; אלא אם כן נבאר שתוספת האש הופכת להיות שלו, והרי היא כממונו שהזיק.

אולם מחלוקת זו אינה שחור ולבן - לעיתים גם ר' יוחנן מודה שהחיוב הוא משום ממונו, כגון במקרה ב' הנ"ל; למרות ש"כלו חיציו", הוא חייב משום ממונו. האם כך הוא יסבור גם אם ליבה אדם אש שאינה שלו, וזו התפשטה אל מעבר לגדר שאמורה היתה לעצור בעדה? בכך נחלקו: י"א שבהעדר שני התנאים, "ממונו" וגם "חיציו" - ר' יוחנן פוטר.

ע"פ הערך אש בכרך ב