פרשת נח

אבר מן החי

אבר מן החי נאסר כבר לבני נח - "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט,ד). אחר כך נאסר אבמה"ח באופן מיוחד גם לבני ישראל, שנאמר: "ולא תאכלו הנפש עם הבשר" (דברים יב,כג). אילולא נאסר הדבר שוב, לא היה אסור לבני ישראל, כיון שאין למדין מקודם מתן תורה.

יסוד האיסור לבני ישראל שונה מזה של בני נח. לבני נח נאסר דבר שבא מן החי ולא מן המת; אך אצל ישראל הדבר הפוך - מותר לנו לאכול רק מה שכבר מת, ואשר הומת ע"י שחיטה, ואבמה"ח לא הומת ע"י שחיטה.

נפקא מינה במפרכסת - היינו, בהמה שנשחטה כדת וכדין, אך עדיין גופה מפרכס. אשר לישראל - כבר נחשבת הבהמה למתה, ואבריה מותרים באכילה; ואילו בן נח - אין לשחיטה כל משמעות לגביו, ועדיין היא חיה. יש מי שביאר כך את הוצאת הדיבה של יוסף על אחיו, על שאכלו אבר מן החי (רש"י ברא' לז,ב). באמת הם אכלו אבר מן המפרכסת, בסוברם שכיון שקבלו עליהם קיום התורה כולה, פקע מעליהם דין בני נח. ואילו יוסף היה סבור, שאע"פ שקבלו עליהם קיום תרי"ג מצוות, לא יצאו מכלל בני נח, ועדיין אסורים הם באבר מן המפרכסת.

בכ' באדר תש"ב הגיש הרב מאיר ברלין לידידו הרב שלמה יוסף זוין, שאותו הזמין לערוך אתו את האנציקלופדיה התלמודית, דוגמא של ערך. היה זה הערך "אבר מן החי". הטיוטה הכילה 500 מילים, ובה עיקרי ההלכה הפסוקה. הרב זוין לא נאות לדוגמא זו, והוא הכין דוגמא אחרת שהכילה 2,500 מילים – פי 5 – וזו כללה גם את מחלוקות התנאים והאמוראים, ושיטות שונות מימיהם ועד ימינו. גם הרב ברלין הסכים לדוגמא זו, והיא זו, לאחר שיכלולים נוספים, שנדפסה בכרך א.