.png){kind=logo}
"וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם" (ל, יז)
השתחוואה
האם יש דין ייהרג ואל יעבור על "מראית עין" של עבודה זרה?
למה נהגו לכסות את הריצפה שמשתחוים עליה ביום כפור?
מבוסס על הערך: השתחואה שבאנציקלופדיה התלמודית, כרך יא, פרקים א, ב
סוגי ההשתחואה. השתחואה - האמורה בתורה (רמב"ם עבודה זרה פ"ו ה"ו) - זו פישוט ידים ורגלים (ברכות לד ב; רמב"ם שם ותפילה פ"ה הי"ג), שנאמר: הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה (בראשית לז י. גמרא שם), ש"ארצה" לשון משתטח משמע (רש"י ברכות שם), ומשמע כולו שטוח ארצה (רש"י מגילה כב ב). השתחואה זו היא עד שנמצא מוטל על פניו ארצה (רמב"ם תפילה שם).
כריעה - האמורה בכל מקום (רמב"ם תפילה שם הי"ג) - הוא על הברכיים (ברכות לד ב; רמב"ם שם), שנאמר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה וגו' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו (מלכים א ח נד. גמ' שם). והר"י מיגש (שבועות טז ב) כתב שכורע על ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ, ולכן נזכרה בכתובים בכל מקום הכריעה לפני השתחואה, כמו כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים (אסתר ג ב), וכיוצא, שהכריעה היא קודם ההשתחואה (מהרש"א מגילה שם).
בעבודה זרה. השתחואה לעבודה זרה שחייבים עליה היא אף בלא פישוט ידים ורגלים (הוריות ד א), ואחד השתחואה בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט ידים ורגלים, משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל (רמב"ם עבודה זרה פ"ו ה"ח), וכן הכורע על הארץ ולא פישט ידיו ורגליו חייב (עי' רמב"ם שגגות פי"ד ה"ב), וזו תולדה של השתחואה בפישוט ידים ורגלים, שבעבודה זרה חייבים אף על תולדות (תשב"ץ ח"ג סי' שטו).
יש דברים שאסרו חכמים מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה: ישב לו קוץ ברגלו לפני עבודה זרה, לא ישוח ויטלנו, מפני שנראה כמשתחוה לה (ברייתא ע"ז יב א; רמב"ם ע"ז פי"ג ה"ז; טור ושולחן ערוך יורה דעה קנ ב), ואף על פי שיש לו צער הגוף (גמ' שם). נתפזרו לו מעות לפני עבודה זרה לא יהא שוחה לפניה וילקט, מפני שנראה כמשתחוה לה (תוספתא עבודה זרה פ"ז וברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף על פי שאינו יכול ללכת ולעשות זה במקום אחר, שהרי המעות מונחות כאן (גמ' שם). מעין מים היוצא מבית עבודה זרה, לא יהא שוחה לפניו ושותה מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה (תוספתא שם וברייתא בגמ' שם; טור שם, והרמב"ם השמיט, ועי' כסף משנה), ואף על פי שיש סכנה בדבר שאם לא ישתה ימות בצמא (גמ' שם ורש"י). והר"ן (שם) והרמ"א (בשו"ע שם ג) סוברים שבסכנה ממש מותר, שכיון שכל האיסור הוא משום מראית עין של עבודה זרה אין בו משום יהרג ואל יעבור, ו"ימות" שאמרו לאו דווקא, אלא רצה לומר שאפשר שיבוא לידי סכנה אם לא ישתה עכשיו, שמא ימות בצמא קודם שימצא מים אחר זמן, אבל דעת הטור (שם וכ"כ בביאור הגר"א שם ס"ק ד בדעתו ובדעת הרשב"א) שאף בסכנה ממש אסור. אם הופך פניו לאחוריו, שאינו נראה כמשתחוה לה מותר (תוספתא שם; גמ' שם ורש"י ד"ה אם; שו"ע שם), וכן כשהופך לצדו (רש"י שם; טוש"ע שם), או שיושב ונוטל (רמב"ם שם; שו"ע שם).
כמרים ושרים שיש להם שתי וערב (צלב) בבגדיהם, או שנושאים צלם לפניהם, התרומת הדשן (סי' קצו) והרמ"א (בשו"ע קנ ג) אוסרים להשתחוות להם, שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, אבל הר"ד אופנהיימר (מובא בתרומת הדשן שם) מיקל בדבר, הואיל וידוע שגם הגוים אינם משתחוים לצלם, אלא להשר. המתפלל ובא כנגדו גוי שיש לו שתי וערב בידו, והגיע למקום ששוחים בו בתפילה, לא ישחה אף על פי שלבו לשמים (הגהות אשר"י ברכות פ"א סי' טו; שו"ע אורח חיים קיג ח).
כשרוקד כנגד הלבנה בשעת ברכתה יזהר מאוד שלא יכרע ברכיו, שלא יהא נראה ככורע ללבנה (מגן אברהם סי' תכו בשם של"ה).[1]
אבן משכית. הזהירה התורה: וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ (ויקרא כו א). בטעם האיסור נחלקו ראשונים: הרמב"ם (ע"ז פ"ו ה"ז) והסמ"ג (לא תעשה מג) והרמב"ן (על התורה דברים טז כב) סוברים מפני שכן היה דרך עובדי הכוכבים להניח אבן לפני עבודה זרה להשתחוות עליה. והאור זרוע (הלכות תפילה סי' צג) בשם רב האי גאון והחינוך (מצוה שמט) סוברים שהוא מפני החשד, שנראה כמשתחוה אל האבן. ולפי טעמים אלה מצדד המנחת חינוך (שם) בשם המשנת חכמים שיש באיסור זה משום אביזרייהו של עבודה זרה, ויהא אדם חייב ליהרג ולא יעבור עליו. אבל הר"י פרלא (לספר המצוות לרב סעדיה גאון עשה יג) סובר שטעם האיסור הוא מפני שאסור לעשות דבר כדוגמת הדברים העשויים בבית המקדש, כעין מה שאסרה התורה לעשות תבנית היכל ומנורה וכדומה.
כתב הרמב"ם שאם יש דבר המפסיק בינו לבין האבן מותר להשתחוות, ולפיכך נהגו כל ישראל להציע מחצלאות או מיני קש ותבן בבתי כנסיות הרצופות אבנים להבדיל בין פניהם לבין האבנים. וכך כתב המרדכי (מגילה סי' תז) והרמ"א (אורח חיים קלא ח, לפי גירסת הט"ז והמגן אברהם) שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת ביום הכפורים שנופלים על פניהם.[2]