פרשת שופטים

חינוך הבית

חינוך בית בארץ ישראל מצוה היא. כך נלמד מפרשת החוזרים מעורכי המלחמה - "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו." ודרשו שמדובר בבית שמצוה לחנכו, היינו בארץ ישראל, שמצוה לדור בה.

חינוך מובנו התחלה, ולכן "לא חנכו" - הכוונה היא שלא דר בו. לפי תרגום יונתן, הכוונה היא שלא קבע בו מזוזה. ולפי הרד"ק - שלא הספיק לעשות סעודה ראשונה בבית החדש.

בכל זאת יש הסובר שהסעודה שעושים בחינוך הבית אינה בכלל סעודת מצוה, אלא סעודת הרשות, אלא אם כן אומרים בסעודה דברי תורה. ויש הסוברים שבארץ ישראל זוהי סעודת מצוה, מה שאין כן בחוץ לארץ. הבדל נוסף קיים בין הבונה בארץ לבין הבונה בחו"ל, שלפי צוואת רבי יהודה החסיד, סכנה היא לבנות בית אבנים במקום שלא עמד שם קודם בית, ומפרשים שכוונתו היא רק לבונה בחו"ל. אבל הבונה בארץ - מצוה גדולה היא לו.

לכאורה, בניית בית חדש מחייבת בברכת שהחיינו, לא פחות ממי שקונה לעצמו בגד חדש. אבל שהחיינו מברכים רק על טובה אישית, שאין לאדם בה שותפים נוספים. בדרך כלל, אדם קונה בית לו ולמשפחתו, ומשפחתו לענין ברכת שהחיינו נחשבת כשותפים, ולכן בדרך כלל אדם אינו מברך שהחיינו על רכישת בית או קנייתו.

ע"פ הערך חנוך בית בכרך טז