פרשת שמות

וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. (א טז-יז)

יהרג ואל יעבור

מבוסס על הערך: יהרג ואל יעבור שבאנציקלופדיה התלמודית כרך כ"ב

החבר שנמסר להריגה מבקש שיהרגוהו - מה הדין?

פרעה ביקש מהמילדות לא לטפל ביילודים - האם גם בשל כך היו חייבות לסכן את חייהן?

החיוב וטעמו. ברוב המצוות שבתורה, כשיעמוד גוי ויאנוס אדם מישראל לעבור על אחת מהן או יהרגנו - יעבור ואל ייהרג (סנהדרין עד א; כתובות יט א; רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"א; טור ושולחן ערוך יורה דעה קנז א), שנאמר: וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), ודרשו (יומא פה ב): וחי בהם, ולא שימות בהם, שחביבה לפני הקדוש ברוך הוא נפש אחת מישראל יותר מן המצוה, ורוצה שיציל האדם את נפשו בהעברת המצוה; שאם יחיה, יקיים אחרי כן מצוות הרבה, כמו שאמרו: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (יומא פה ב. המכתם פסחים כה ב).

בעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים ייהרג ואל יעבור (ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק סנהדרין עד א, שכן נמנו וגמרו חכמים בעלית בית נתזה שבלוד; ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב; רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם). החובה למסור את הנפש בעבודה זרה ובגלוי עריות נלמדה מפסוקים, אבל שפיכות דמים סברא היא (פסחים כה ב), שלא תדחה נפשו את נפש חברו (רש"י סנהדרין שם; רמב"ם שם ה"ז), כמו שאמר רבא (פסחים שם): "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי" - מה ראית לומר שדמך אדום יותר, שמא דם חבירך אדום יותר - כלומר מי הוא זה שיודע שנפשו חביבה ליוצרה יותר מנפש חבירו (רש"י פסחים שם וסנהדרין שם), שמא של חבירו חביבה יותר; ואפילו אם חבירו רוצה שיציל עצמו בהריגתו, אסור מטעם זה (שו"ת בנין ציון ח"א סי' קסז). ולאו דווקא משום שאולי נפש חבירו עדיפה משלו, אלא אפילו אם שוים הם, אין נפשו דוחה את נפש חבירו (רא"ה עבודה זרה כז ב). ולא אמרה תורה "וחי בהם ולא שימות בהם", והתירה עבירה במקום פקוח נפש, אלא בזמן שעשיית העבירה מצילה נפשות, מפני שיקרה בעיני הקב"ה נשמה של ישראל; אבל אסור להרוג את חברו כדי להציל את עצמו, שהרי העבירה עשויה, והצלת נפשות אין כאן, שהרי בכל אופן יש כאן נפש אבודה (רש"י שם ושם).

בגרם הריגה. אפילו לא אמרו לו גויים להרוג את חברו, אלא למסור אותו להם להריגה - ייהרג ואל ימסור, כמבואר בירושלמי דלהלן. וביאר המנחת חינוך (מצוה רצה) שאף על פי שהמוסר אינו רוצח ואינו חייב מיתה, אלא עובר על "לא תעמוד על דם רעך" בלבד, מכל מקום ייהרג ואל יעבור משום שהוא אביזרייהו - שאר איסורים הנמשכים ממנה - של שפיכות דמים. ואפילו גוי האומר לישראל תן לי כלי זינך ואהרוג ישראל זה, ואם לא, אהרוג אותך, והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו - כתב הריטב"א (פסחים כה א) שאסור לו ליתנו לו כדי להציל את נפשו. וביאר המנחת חינוןך (שם) שאפילו לסוברים שאין אדם חייב למסור נפשו על אביזרייהו של עבודה זרה וגילוי עריות, בשפיכות דמים ודאי חייב, משום סברת "מאי חזית" - שכיון שיש איבוד נפש, לא הותר לעבור שום עבירה משום הצלת נפשו.

קבוצה של בני אדם שאמרו להם גויים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם - אם ייחדו את מי למסור, ימסרוהו להם ואל יֵהָרְגוּ (ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ה; רמ"א יו"ד קנז א). ונחלקו אמוראים בירושלמי (שם): ריש לקיש אמר, שאין רשאים למסרו אלא כשהיה אותו אדם חייב מיתה; ור' יוחנן אמר, שמותר למוסרו אף על פי שאינו חייב מיתה, כיון שאפילו אם לא ימסרוהו, ייהרג והם נהרגים עמו, וכיון שאין דרך שינצל, לא שייך כאן סברת "מאי חזית". בטעם ריש לקיש ביאר הכסף משנה (שם) שהוא סובר שקבלה היתה בידם שבשפיכות דמים ייהרג, אפילו כשאין סברת "מאי חזית".