פרשת שמות

חשד

ע"פ הערך חשד בכרך יז באנציקלופדיה התלמודית

"החושד בכשרים לוקה בגופו" – כך למדנו בפרשתנו מידו המצורעת של משה רבנו בעקבות אמירתו "והן לא יאמינו לי". ליקוי זה בגופו של החושד הוא סיבה יפה לכך שיזהר אדם לבל ייחשד בעבירה, "והייתם נקיים מה' ומישראל". מפליאים אפוא שני סיפורים על ר' יהושע, שנראה מהם שגם חשד באחרים וגם לא נזהר שמא ייחשד.

הסיפור האחד מצוי במס' דרך-ארץ רבה. אל ר' יהושע הגיע אדם, והוא אירח אותו כדבעי. שיכן אותו בעליית גגו, אך נטל את הסולם מתחתיוץ האורח קם בחצי הלילה, עטף את כליו של ר' יהושע בטליתו, ופנה לרדת מהעלייה. בבוקר מצאו ר' יהושע כשהוא נפול, ומפרקתו שבורה. מסקנתו של ר' יהושע היתה: "לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים". רגע! ומה עם "החושד בכשרים"?! לקושייתנו זו שני תירוצים אפשריים: או שבכל ראוי לחשוד, אלא אם כן אנו מכירים אותו, כגון משה בעם ישראל או זקני הסנהדרין בכהן הגדול, שאז ראוי ההי שלא לחשוד. אפשרות שניה: אין לחשוד אלא במי שהתנהגותו בין כה וכה חשודה, ואותו אורח אצל ר' יהושע, כבר "מאמש היינו זהירים בך" אומר לו ר' יהושע.

הסיפור השני מצוי במס' שבת קכז,ב: פעם הוצרך ר' יהושע לדבר עם מטרוניתא אחת ברומי. הלך אליה עם תלמידיו, אך לפני שנכנס אליה חלץ את תפיליו, נסגר עמה מאחורי דלת, וכשיצא – טבל. לאחר מכן שאל את תלמידיו "במה חשדתוני", והם ענו לו שלא חשדו בו, כיון שדנו אותו לכף זכות, ולכל מעשה היה הסבר מניח את הדעת. והשאלה היא: כיצד מלכתחילה הביא עצמו לידי חשד? ואולי הוא ידע מראש שתלמידיו לא יחשדוהו, כיון שחינך אותם כראוי.