פרשת דברים



בישולי גויים


גם כיום, כבעבר, רבים הם הבתים שהבישול בהם נעשה ע"י עובדת נכריה, ואז עולה השאלה של "בישולי גויים". חכמים, שגזרו שלא לאכול מבישולי גויים, מחשש שקירבה כזו תביא לידי חיתון בהם, סמכו עצמם על פסוק מפרשתנו - עם ישראל מבקש מסיחון מלך חשבון: "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי" - הכיצד יאכלו אוכל שבושל אצל סיחון?! אלא, כשם שהמים משווקים ללא צורך בבישולם, כל האוכל שיסופק מידי סיחון יהיה רק זה שלא עבר בישול.

כמובן, זוהי אסמכתא בלבד, שהרי מים גם אינם זקוקים לטחינה, וכי משום כך אסור יהיה לקנות מהגויים קמח שנטחן על ידם?! יש אפוא ללכת אחרי הטעם של הגזירה, והוא החשש לחתנות; ולדעת חלק מהראשונים (ויש אומרים: רובם) החשש הוא רק כשהגוי מבשל בביתו. אבל כשהוא מבשל בביתו של היהודי - אין חשש.

וסברה זו מקבלת את חיזוקה באסמכתא מהפסוק: הרי האוכל שמתבקש סיחון לספק לישראל בושל בביתו, ולא באהלי ישראל.

מכל מקום להלכה בשלחן-ערוך נפסק שיש לחשוש לבישולי גויים גם כאשר בושלו בביתו של היהודי. דיון בפני עצמו מתנהל בקשר לשפחות (להבדיל מהעובדת השכירה שהוזכרה בראשית דברינו), שבהן נוספו מצד אחד סברות להקל, ומאידך דווקא סברות להחמיר.


ע"פ הערך בשולי גויים בכרך ד