פרשת וזאת הברכה

"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיקֹוָק מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (לג, כט)

עם ישראל

האם מותר למנות חלק מישראל לצורך מצוה, כגון לברר אם יש מנין בבית הכנסת?

מבוסס על הערך: ישראל, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך כו, פרקים א, ב, ג, ד

השם ישראל וגדרו. בהלכה הוזכר השם ישראל בניגוד לבן נח או גוי, וכן אמרו שהנודר מבני נח מותר בישראל (משנה נדרים לא א; רמב"ם נדרים פ"ט ה"כ; טור ושולחן ערוך יורה דעה ריז מ), שאין נקראים בני נח אלא שאר האומות (רמב"ם שם), שאף על פי שגם בני ישראל הם בני נח, כיון שנתקדש אברהם אבינו, נקראו על שמו ולא על שם נח (נדרים שם ור"ן). ומכל מקום לא נקראו ישראל - לענין מצוות - עד סיני (חולין קא ב), היינו עד שעת מתן תורה, שנבחרו ישראל (רש"י זבחים קטז א ד"ה הכל), וכל זמן שלא ניתנה התורה נקראו בני נח (עי' רש"י סנהדרין נט א ד"ה ואליבא ועבודה זרה ג א ד"ה נמרוד, ועוד).

אף השם יהודי - שפירושו לפי פשוטו הוא: משבט יהודה - הוזכר בכל מקום ככינוי לאדם מישראל (עי' מלכים ב טז; ירמיהו לב יב; לד ט; זכריה ח כג, ועוד. ועי' משנה נדרים צ ב; פסחים ח ב; מגילה יג א, ועוד), ודרשו מה שנאמר במרדכי: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה וגו' (אסתר ב ה), שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (מגילה יג א). אף השם עברי, נאמר בכל מקום על אדם מישראל (עי' שמות כא ב; דברים טו יב, ועוד. ועי' מעשר שני פ"ד מ"ד; ערובין עט ב, ועוד). וביאר רבנו בחיי (שמות ג יח) שנקראו בשם זה על שם אברהם שנאמר בו: וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית יד יג), שהיה מעבר הנהר (ועי' רש"י בראשית לט יד: עברי, מעבר הנהר, מבני עבר, ועי' בראשית רבה סוף פמ"ב עוד טעמים ע"פ הדרש).

אף ישראל עובר עבירות נקרא בשם ישראל, וכן דרשו מה שנאמר: חָטָא יִשְׂרָאֵל וגו' (יהושע ז יא), אף על פי שחטא ישראל הוא (ר' אבא בר זבדא סנהדרין מד א), שעדיין שם קדושתם עליהם (רש"י שם). וכן שנינו (משנה סנהדרין צ א; רמב"ם תשובה פ"ג מ"א): כל ישראל - מלבד אלו שנתמעטו - יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (ישעיה ס כא).

יחודו, בחירתו וחשיבותו. עם ישראל נתייחד ונבחר - מזמן מתן תורה ואילך - כעם קדוש ומובדל מאומות העולם, וכן בהבדלה במוצאי שבת ויום טוב, שצריך לומר בה מעין ההבדלות האמורות בתורה (עי' פסחים קד א), אחת מהן היא: "בין ישראל לעמים" (פסחים שם), שנאמר: וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (ויקרא כ כו. רשב"ם פסחים שם). וכן בברכות ותפילות תקנו להזכיר יחוד ישראל ובחירתו, כגון בברכת התורה: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (עי' ברכות יא ב). וכן בברכה שניה של ברכות קריאת שמע של שחרית: ובנו בחרת מכל עם ולשון וכו', ועוד.

במעלות ובמדות. כמה מצוות ודינים מצינו שנאמרו על יסוד מעלותיהם ומדותיהם של ישראל, שכן אמרו (יבמות עט א; רמב"ם איסורי ביאה פי"ט הי"ז): שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים שנאמר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וגו' (דברים יג יח); ביישנים, שנאמר: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ טז); גומלי חסדים, שנאמר: לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח יט). ומטעם זה אמרו שדוד גזר על הנתינים, והם הגבעונים (עי' יבמות עח ב; רמב"ם שם פי"ב הכ"ד), שנאמר: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה (שמואל ב כא ב. יבמות שם), שאינם ראוים לבוא בקהל (רש"י שם), לפי שאמר: כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי הוא להידבק באומה זו, והגבעונים כיון שאינם מרחמים (עי"ש בגמרא שלא רצו למחול לשאול), אינם ראוים להידבק בהם (גמרא ורש"י שם). וכן יש שדורש את הכתוב: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (דברים שם), כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (ביצה לב ב), וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יש לחוש ליחוסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגוים, שנאמר: אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ (ירמיה נ מב. רמב"ם מתנות עניים פ"י ה"ב).

בני ישראל עומדים בדבורם, שנאמר: שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב (צפניה ג יג), ומטעם זה אמרו שישראל שהבטיח דבר לחברו, אין חוששים שמא שינה דעתו ועבר על הבטחתו (עי' פסחים צא א, וקדושין מה ב).

בהגדת עדות אמרו: לא נחשדו ישראל להעיד שקר משום איבה ואהבה (חכמים במשנה סנהדרין כז ב). ומטעם זה סוברים חכמים שהאוהב או השונא לאחד מבעלי הדין, אף על פי שפסולים לדין (עי' שם בגמ' כט א), כשרים להעיד (משנה שם כז ב; רמב"ם עדות פט"ז ה"ו; טור ושולחן ערוך חושן משפט לג א), כי הדין תלוי בסברא, ומחשבתו משתנית מחמת אהבתו ושנאתו, אף בלא כוונת רשע, מה שאין כן בעדות שמעיד על המעשה כפי שהיה בפניו, ואין לחשוד בו שישנה בכוונה בשביל אהבתו או שנאתו (סמ"ע שם ס"ק א).

מפקד בני ישראל. במפקד בני ישראל במדבר, שנאמר בו: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (שמות ל יב), פירש רש"י (שם), שהמצוה היא, שכשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם, שהמנין שולט בו עין הרע והדֶּבֶר בא אליהם. ואף לדורות אמרו כן, שכן נאמר בדוד: וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה (שמואל ב כד א), וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וגו' (שם טו), ופירש הרמב"ן (שמות שם) שדוד טעה בזה, מפני שלא נתפרש אם היא מצוה לדורות או לשעה.

אף לדבר מצוה אמרו שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר (עי' יומא כב ב; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ד ה"ד), ולמדו כן ממה שנאמר בשאול: וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (שמואל א יא ח. ר' יצחק שם), היינו שברי חרסים (עי' יומא שם ורש"י), שנטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו ומנו החרסים (רש"י שם), או ממה שנאמר: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (שמואל א טו ד. רב אשי יומא שם; רמב"ם שם), שציום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך, ובאו למרחב ונמנו הטלאים (רש"י יומא שם ושמואל א שם), וזה היה לדבר מצוה להציל את ישראל מיד אויביהם, לדעת אם יוכלו להילחם (תוס' ר"י הלבן יומא שם). והתוספות רי"ד (יומא שם ובפסקי רי"ד שם ובפירושו לשמואל ב כד א, וכעין זה ברמב"ן במדבר א ג ועוד מפרשים) כתב שאף על ידי דבר אחר אינו מותר אלא לדבר מצוה.

אף חלק מישראל, הוכיח השפת אמת (יומא שם) שאסור למנות אותם, שהרי אצל שאול שנאמר בו: וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק, וכן וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, לא נמנו אלא היוצאים למלחמה. וכן כתבו גאונים וראשונים, שכשנכנסים לבית הכנסת ורוצים לדעת אם יש עשרה, והרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אומר כל אחד מהנמצאים תיבה אחת מהפסוק: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ (תהלים ה ח), ואם נשלם הפסוק ידעו שיש שם עשרה (ספר האורה לרש"י ח"א סי' נו, ובספר העתים סי' קעד בשם תשובה לרב האי גאון, והובא באוצר הגאונים התשובות יומא שם). והקצור שולחן ערוך (סי' טו ג) כתב שנוהגים למנות באמירת הפסוק: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם (תהלים כח ט). על מפקד האוכלוסין במדינת ישראל, עי' שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' ג) ותורה שלמה (כי תשא כרך כא עמ' קסח), וקובץ נועם (חלק טז עמ' צ), וקובץ תחומין (כרך ד עמ' 327).