פרשת משפטים

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וגו' רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. (כא, יח-יט)

חובל

מבוסס על הערך: חובל, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יב


חובל

רופא גרם נזק לחולה תוך כדי טיפול בו - האם חייב לפצותו?

האם מותר לאדם להתערב בריב בין שניים ולחבול במי שמכה את חברו?

איסורו. אסור לאדם לחבול בחברו. ולא חובל בלבד, אלא כל המכה את חברו, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, הרי זה עובר בלא תעשה (רמב"ם חובל פ"ה ה"א וסנהדרין פט"ז הי"ב על פי כתובות לב א ורש"י ולג א ורש"י בחובל ושם לב א בהכאה; טור ושולחן ערוך חושן משפט תכ א), שנאמר במחוייב מלקות: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ (דברים כה ג) - "לא יוסיף", אזהרה למכה את חברו (רש"י דברים שם ורמב"ם שם ושם על פי כתובות לג א ורש"י שם); אם הזהירה התורה מלהוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק (רמב"ם שם ושם ובספר המצוות לא תעשה ש ע"פ סנהדרין פה א וירושלמי שם פי"א ה"א ומכילתא משפטים פ"ה). החובל בחברו חייב לשלם לו חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (משנה בבא קמא פג ב; רמב"ם חובל פ"א ה"א; טוש"ע תכ ז).

ברופא. אמרו בתוספתא (ב"ק פ"ט ה"ג ופ"ו ה"ו, והובא בתורת האדם לרמב"ן שער הסכנה ובטוש"ע יורה דעה שלו א): רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק - פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים. ומבואר בתוספתא (גיטין פ"ג הי"ג) שהדברים אמורים דווקא כשהיה שוגג, ומפני תיקון העולם - שאם לא יהיה פטור כשהוא שוגג, יבאו להימנע מלרפאות (תשב"ץ ח"ג סי' פב) - אבל אם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומים אפילו אם היה בקי (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכן אם ריפא ברשות בית דין והזיק במזיד (תוספתא גיטין שם; פרישה שם ו וש"ך שם ס"ק ב), או אם חבל בו יותר מהראוי לו - חייב (תוספתא ב"ק פ"ט שם, ופירש התשב"ץ שם שזו כוונת התוספתא גיטין במזיד), כגון שהקיז דם במקום אחד וחזר והקיז במקום אחר בלא צורך (חסדי דוד ב"ק שם). רשות בית דין, היינו שבית דין נתנו לרופא זה רשות לרפא חולים, או שהקהל קבלו אותו לכך (בית הלל ליו"ד שם). ובזמן הזה הוא מי שקיבל תעודת רופא מבית ספר לרפואה, המוסמך לכך מהממשלה, שיש לו רשות לרפא (עי"ש ובהגהות יד שאול שם וערוך השולחן שם ב).

להצלת עצמו או אחרים. מי שראה את חברו מכה את אביו או את בנו או את אחיו, והיכה את המכה כדי להציל את קרובו - כתבו הרא"ש (ב"ק פ"ג סי' ג), נמוקי יוסף (שם בשמו) והטור (תכא וסמ"ע שם ס"ק כה) שפטור, אם אינו יכול להצילו על יד דבר אחר. וכל שכן שהמוכה עצמו שהיכה את מכהו, פטור. ולא אמרו ששנים שחבלו זה בזה שניהם חייבים (משנה ב"ק לג א), אלא כשהתחילו שניהם כאחד; אבל אם אחד התחיל, השני פטור, שיש לו רשות לחבול בו כדי להציל את עצמו (רא"ש שם ונמוק"י שם; תשובות מיימוניות נזיקין סוף סי' טו בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג; טוש"ע שם יג). ואפילו אם עדיין לא היכהו זה, אלא רק הרים עליו יד, והיכהו השני להציל עצמו - פטור (שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' כט).

אבל אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת, וחבל בו הרבה - חייב (רא"ש שם; טור שם). ומכל מקום אם הכהו הכאה גדולה כדי להציל עצמו, והיה יכול להציל עצמו בהכאה קטנה יותר - פטור, שמי יוכל לשער בקו המידה למשול ברוחו לצמצם כחוט השערה שלא יוסיף (ים של שלמה ב"ק פ"ג סי' כו). וכתב המרדכי (ב"ק פ"ג סי' לח והביאו הבית יוסף שם) שאין לאדם לדחוף את חברו כשמכים זה את זה, אלא יש לו לשמטו מעליו בנחת; ואם דחף ונחבל - חייב. התחיל האחד, והחזיר לו השני, וחזר הראשון להכותו כדי להציל את עצמו - חייב, מאחר שהוא התחיל בראשונה (שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף רצא). וכתב הרא"ש (שם, ועי' פרישה וסמ"ע שם ס"ק כד וגר"א שם שכן צריך להיות הגירסא בטוש"ע שם) שאין השני פטור אלא אם חבל בראשון מיד לאחר שזה הכהו, אבל אם חבל בו לאחר זמן - חייב.

אף מי שרואה ישראל מכה את חברו שאינו קרוב אליו, כתבו הרא"ש (שם), נמוקי יוסף (שם בשמו), הטור והשולחן ערוך (תכא יג) שמותר להכות את המכה, כדי להפרישו מאיסור, אם אינו יכול להציל את המוכה אלא על ידי כך. אולם כתב הפרישה (שם ובסמ"ע ס"ק כח) שאין הדברים אמורים אלא במי שרגיל להפריש חברו מאיסור זה; אבל אם ראה כמה פעמים אדם מכה את חברו ולא הפרישו - אסור לו להכות את המכה, שבודאי אין כוונתו למצוה, אלא מחמת שנאתו למכה הוא עושה כן. ואינו דומה לרואה שמכה את קרובו, ששם אף שאין כוונתו להפריש מאיסור מותר להכות את המכה. ודעת הט"ז (שם) שאין הולכים בזה אחר כוונת הלב, ואף שיש לו שנאה לַמַּכֶּה מותר לו להכותו להפרישו מן האיסור, ומצוה הוא עושה להציל את המוכה.

0 צפיות