פרשת שמות

המגביה יד על חברו

"ואמר לרשע: למה תכה רעך!" מכאן למדו חז"ל, שהמגביה יד על חברו נקרא רשע - "תכה" בעתיד, ולא 'הכית'. איסור חובל בחברו הוא מדאורייתא, שנאמר "פן יוסיף להכותו" (דבר' כה,ג), וככל איסור אף הוא לוקה, אלא אם כן מתחייב בתשלומים. משום כך אם הנזק הוא פחות משוה פרוטה - לוקה. לפי זה, גם אם הגביה יד על חברו, פעולה שבדרך כלל אין בה נזק ממוני, חייב מלקות. מדוע אם כן הסתפקו חז"ל בכינויו בשם 'רשע'?

אפשר שהלימוד מהפסוק בפרשתנו אינו אלא אסמכתא, ואיסור הגבהת היד על חברו הוא מדרבנן. ובכל זאת, למרות שמגביה היד עבר רק איסור דרבנן, בכל זאת נקרא הוא רשע, ופסול לעדות ולשבועה. אולם יתכן שכינויו כ'רשע' אינו נוגע לפסולו לעדות, אלא יש בו רק היתר לכנות אדם זה בשם 'רשע', כפי שעשה משה רבנו.

ועוד נפקותא יש בתואר המפוקפק 'רשע' שזכה בו מגביה היד - המאויים רשאי לקבול עליו בפני השלטונות, גם אם הם גויים, ואין הוא נחשב ל'מוסר'. כמו כן יתכן שרשאי הוא להשיב מלחמה השערה - אין הכוונה להחזרת מכות, שהרי הוא טרם הוכה, אלא בכינויים שידביק למאיים, כגון: ממזר, למרות שהנזק שייגרם עכשיו למאיים עלול להיות רב ביותר, אפילו יותר מהמכה שטרם הונחתה.

ע"פ הערך חובל בכרך יב