פרשת במדבר

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה... (ג מ)

וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל, וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם... (ג מז-מח)

פדיון בכור

בכור שנולד בניתוח קיסרי - מי חייב בפדיון, הוא או הבן הנולד אחריו?

על פי הערך: בכור אדם, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ג

בכור לכהן. הבכור שאביו חייב לפדותו מן הכהן הוא בן זכר שהוא בכור לאמו הישראלית, אף על פי שאינו בכור לאביו (משנה בכורות מו א; רמב"ם בכורים פי"א ה"א; טור ושולחן ערוך יורה דעה שה א יז), שנאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי (שמות לד יט), הרי תלה הכתוב במי שהוא ראשון לרחם (רמב"ם וטוש"ע שם). ואפילו אם היו לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת - כולם בכורים החייבים בפדיון (משנה בכורות מח ב וברייתא קדושין כט ב; רמב"ם שם הכ"א; טוש"ע שם), שנאמר: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות לד כ. גמרא קדושין שם). הבת אינה בכלל חובת פדיון, שנאמר: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות שם. קדושין כט א).

פטר רחם. מכיון שנאמר: פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יג ב) - כל שפטירת הרחם היתה בישראל, הולד בכור לפדיון (רמב"ם שם הי"ג; שו"ע שם כ) - לכן שפחה שנשתחררה ונכרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו, חייבים בפדיון (משנה בכורות מו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שהורתם שלא בקדושה, הואיל ונולדו בקדושה (רמב"ם ושו"ע שם).

בת ישראל שנתעברה מן הנכרי - אם היה הולד בכור, חייב בפדיון (טור שם), והחיוב על הבן לכשיגדל לפדות את עצמו.

הבא אחר נפלים. כיון שהנפל כבר פטר את הרחם, הבא אחריו אינו בכור לפדיון (משנה שם מו א ורש"י; רמב"ם שם הי"ד). וזה הכלל: כל נפל שאמו טמאה לידה, הבא אחריו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אמו טמאה לידה, הבא אחריו הוא פטר רחם (רמב"ם שם). לפיכך, המפלת שפיר מלא מים או דם וכיוצא בזה, אינו חשוב כולד הפוטר את הרחם, והבא אחריו הוא בכור לכהן (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם כג). אבל המפלת שפיר מרוקם, היינו עור ממש של ולד (רש"י), ויש לו צורת אדם (רמ"א בשו"ע שם), נחשב כולד גמור, והבא אחריו אינו בכור (משנה שם; טוש"ע שם).

ולד שיצא דרך הדופן. יוצא דופן – היינו, בניתוח קיסרי - והבא אחריו, שניהם אינם בכורים (משנה בכורות מז ב), הראשון לפי שאינו פטר רחם, והשני לפי שאינו בכור לוולדות, שהרי היה ולד זכר קודם לו. ואף על פי שהוא בכור לרחם, בכור לדבר אחד אינו בכור (גמ' שם). רבי שמעון אומר: השני הוא בכור לפדיון (משנה שם), שהוא בכור לרחם, ובכור לדבר אחד הוא בכור (גמ' שם). הלכה כחכמים (רמב"ם בכורים שם הט"ז; טוש"ע שם כד).

אם הבכור מת. מת הבכור בתוך שלושים יום, אין האב חייב לפדותו (משנה בכורות מט א; רמב"ם שם הי"ז; טוש"ע שם יב). ופירש רש"י הטעם, משום שהוא נפל. ואפילו אם נהרג תוך שלושים יום, שיש לומר שאינו נפל, ואם לא נהרג היה חי, מכל מקום פטור מלפדותו, מלימוד מיוחד שדרשו בגמרא (בבא קמא יא ב) מתוך שנאמר: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה (במדבר יח טו), יכול אפילו נטרף בתוך שלושים יום? תלמוד לומר: אך - חלק, למעטו מפדיון, ו"נטרף" היינו נהרג לפי רש"י.

אבל התוספות (בב"ק שם ובכורות שם) פירשו שמת פטור לא מטעם שהוא נפל, שאפילו ידענו בו שכלו לו חדשיו ואינו נפל, אינו חייב לפדותו, שהרי נאמר: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה (במדבר שם טז), ועוד לא הגיע זמן פדיונו; והוא הדין והוא הטעם בנהרג. ולדעת התוספות לא הוצרכו בלימוד מיוחד, אלא כשנעשה טריפה ולא מת בתוך שלושים יום, שאינו חייב בפדיון (תוס' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בכור שמת לאחר שלושים יום, האב חייב לפדותו (משנה בכורות מט א; רמב"ם שם הי"ז; טור ורמ"א בשו"ע שם יב).