פרשת בשלח

זה א-לי ואנווהו

זהו המקור ממנו אנו לומדים שיש להדר במצוות – לקשט את הסוכה, לרכוש לולב נאה, לתקוע בשופר מהודר, להתעטף בטלית מעוטרת ועוד ועוד. לא רק את החפץ של המצוה עלינו להדר, אלא גם את המלווה אותה מסביב, ולכן את סל הביכורים שהביאו לבית המקדש היו מעטרים, ואף את השור שהיה הולך בראש תהלוכת מביאי הביכורים. קודם לאכילת מצה בליל הסדר דואגים שלא לאכול מאז סמוך למנחה, כדי לאכול את המצה בתיאבון – גם זה משום הידור מצוה.

נחלקו ראשונים אם חובת ההידור היא מדאורייתא (הפסוק שבראש דברינו כאן) או מדרבנן. ויש שכתב שעיקר החובה הוא מדאורייתא, אולם ביד חכמים נמסר לקבוע מהי דרך ההידור. התחבטות זו יש בה כדי להשליך על מקרים שבהם חובת ההידור מתנגשת עם חובות אחרים, שהם מדאורייתא או מדרבנן.

למשל: מה יעשה אדם שבהשכמת הבוקר יש בידו אתרוג פשוט, אך יודע שבהמשך היום יזדמן לידו אתרוג מהודר – האם יזדרז לקיים מצות נטילת לולב כדין "זריזים מקדימים", או ימתין לקיים את המצוה בהידור? במקרה זה, כמובן, אין מניעה שיטול אדם פעמיים. אולם קורה שהקיום השני בהידור מבטל – ואז גם מבזה – את הקיום הראשון. למשל: הדביק אדם לחנוכיתו נרות שעווה פשוטים, ואחר כך הביאו לו שמן זית מובחר – האם יסיר את הנרות הראשונים?

ע"פ הערך הידור מצוה בכרך ח