פרשת דברים

וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (א טז)

בית דין

מה הם תחומי הסמכות של בית דין היום?

האם יש אפשרות להקים מחדש את הסנהדרין בזמן הזה?

דרגות בתי הדין. בתי דינים שנצטוינו למנותם צריכים שיהיו מדריגות מדריגות:

(א) בית דין הגדול של שבעים ואחד, והוא הנקרא סנהדרי גדולה (עי' מוסף הערוך ע' סנהדרין שהשם סנהדרין הוא מלשון יוונית, ופירושו מקום ועד היועצים. ועי' לקוטים שבסוף ספר מהרי"ל וברע"ב סוטה פ"ט מי"א שקראוהו על שם הנוטריקון: שונא הדרת פנים בדין).

(ב) בתי דינים של עשרים ושלשה, והם הנקראים סנהדראות קטנות.

(ג) ובית דין של שלשה (ספר המצוות עשה קעו; החינוך מצוה תצא).

בית דין הגדול מקומו בלשכת הגזית שבבית המקדש. בתי דינים של עשרים ושלשה, שנים מהם היו במקדש: אחד על פתח העזרה, אחרי עזרת נשים ולפני עזרת ישראל, ואחד למטה ממנו בפתח הר הבית (משנה סנהדרין פו ב ורש"י; רמב"ם סנהדרין פ"א ה"ג). וכן מעמידים בית דין של עשרים ושלשה בכל פלך ופלך ובכל שבט ושבט, ובכל עיר ועיר שיש בה מאה ועשרים אנשים או יותר (משנה שם ב ב).

בית דין של שלשה מושיבים בעיר שאין בה מאה ועשרים איש, שאין בית דין פחות משלשה, כדי שיהא בהם רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים (רמב"ם שם ה"ד).

כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו; אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולים לירושלים ושואלים לבית דין שבהר הבית. אם ידעו - אמרו להם, אם לאו - באים לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו - אמרו להם, ואם לאו - כולם באים ללשכת הגזית לבית דין הגדול (סנהדרין פח ב).

בדיני נפשות ובדיני ממונות. דיני נפשות צריכים בית דין של עשרים ושלשה (משנה ריש סנהדרין; רמב"ם פ"ה ה"ב), שהם סנהדרי קטנה (רמב"ם שם). דיני ממונות צריכים בית דין של שלשה (משנה שם), שנאמר שלש פעמים "אלהים" בפרשת שומרים (שמות כב ז-ח. סנהדרין ג ב עי"ש). והבית דין צריכים שיהיו מומחים (סנהדרין ב ב; רמב"ם שם), ש"אלהים" משמע שררה ורבנות, כענין רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז א. רש"י סנהדרין שם), והם הסמוכים בארץ ישראל (רמב"ם שם).

במה דברים אמורים? בגזלות וחבלות, שכן שלש פעמים "אלהים" בפרשת שומרים נאמרו - שהמפקיד טוען שהשומר שלח יד בפקדון, דהיינו גזלות, וכן חבלות, שמה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו (סנהדרין שם ורש"י; רמב"ם שם), וכן בדיני קנסות, כגון כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וכיוצא בהם. אבל בהודאות והלוואות אפילו שלשה הדיוטות שאינם מומחים כשרים (סנהדרין ג א, ועי"ש מחלוקת אמוראים אם הוא מדאורייתא או תקנת חכמים).

בשאר דינים. מלבד דיני נפשות ודיני ממונות צריכים בית דין אף לכמה דינים אחרים:

(א) לחליצה (משנה יבמות קא א; משנה ריש סנהדרין);

(ב) למיאון של יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, שיוצאת בו מבעלה בלי גט (משנה יבמות קז א);

(ג) לכפיית בעל לתת גט, כגון אלה שכופים אותם להוציא (גיטין פח ב ותוס' שם ד"ה לפניהם);

(ד) שליח הבעל שהביא גט ממדינת הים באופן שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, צריך לתת את הגט לאשה בפני בית דין (גיטין ה ב; רמב"ם גרושין פ"ז ה"ה; טור ושולחן ערוך אבן העזר קמב א וד);

(ה) לקבלת גרים צריכים בית דין של שלשה (יבמות מו ב; רמב"ם איסורי ביאה פי"ג ה"ו; טוש"ע יורה דעה רסח ג).

(ו) לקבלת עדות צריכים בית דין של שלשה (עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמט ושו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' קיג ובית יוסף חו"מ סי' כח).

(ז) התרת נדרים היא או ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות (ספרי בהעלותך פיסקא עג ומטות פסקא קנג ונדרים עח א);

(ח) בהתרת הבכור במומים, נחלקו תנאים: חכמים אומרים שניתר בשלשה הדיוטות; ורבי יוסי אומר: אינו ניתר אלא על פי מומחה (משנה בכורות לו ב), והלכה כחכמים (רמב"ם בכורות פ"ג ה"ב; טוש"ע יו"ד שט ב);

(ט) הגנב שאין לו לשלם בית דין מוכרים אותו לעבד עברי (רמב"ם גנבה פ"ג הי"א ועבדים פ"א ה"א);

(י) אשה שבאה להינשא על פי עד אחד שמעיד שמת בעלה, צריכה היתר בית דין (משנה יבמות פז ב וגמרא ורש"י שם; טוש"ע אהע"ז יז לט);

(יא) המוסר שטרותיו לבית דין, שאין שביעית משמטת את החוב, וכן פרוזבול שתיקן הלל הזקן, שלא ישמט החוב, צריכים בית דין (שביעית פ"י מ"ד).

בחוץ לארץ ובזמן הזה. בחוץ לארץ, שאין בית דין סמוכים, וכן בזמן הזה אף בארץ ישראל, אין רשות לבית דין לדון אלא בתורת שליחותם של בתי הדין הראשונים שהיו בארץ ישראל (גיטין פח ב; בבא קמא פד ב; רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"ח; טוש"ע חו"מ א א). ותקנת חכמים היא זו, כדי למנוע נעילת דלת בפני לווים (רמב"ן סנהדרין כג א; רשב"א גיטין פח ב; ר"ן סנהדרין ב ב). נתיבות המשפט (סי' א ס"ק א) כתב ששליחות זו היא מן התורה, אלא שנמסר הדבר לחכמים להורות במה עשו אותנו לשלוחים לדון בלי סמוכים (ועי' רמב"ן יבמות מו ב: "ואפשר דמן התורה וכו'"). לא נתנו להם רשות לעשות שליחותם אלא בדברים המצויים ויש בהם חסרון כיס, כגון הודאות והלוואות וכיוצא; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שהזיקה לחברתה בנזקי קרן, או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס, כגון בושת או דיני קנסות כתשלומי כפל וכיוצא, אין דנים אותם אלא סמוכים, בארץ ישראל (ב"ק פד ב; רמב"ם שם ה"ט; טוש"ע שם). דעת קרית ספר (סנהדרין סוף פ"ה) שבזמן הזה שאין סמוכים, דנים מן התורה כל הדינים אפילו דיינים שאינם סמוכים, ואפילו בדבר שאינו מצוי, שבזמן שאין סמיכה כולם שוים והכל הולך אחר החכמה. ולא מצינו לו חבר בראשונים.

גט שכופים את הבעל להוציא, אף על פי שצריך בית דין מומחים לכך, מכל מקום כופים אף בזמן הזה בחוץ לארץ מכח שליחותם של הראשונים (גיטין פח ב). וביארו הרמב"ן (סנהדרין כג א), הרשב"א (גיטין שם) והר"ן (סנהדרין ב ב) שתקנת חכמים היא זו, שלא יהיו בנות ישראל עגונות, וכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש (רמב"ן יבמות מו ב), והפקיעו חכמים את הקדושין (נתיבות המשפט סי' א ס"ק א לדעתם).

ואף קבלת גרים, לסוברים שצריכים שלשה מומחים, מקבלים אותם בזמן הזה בתורת תקנת חכמים מכח שליחותם של הראשונים (תוס' יבמות מו ב; רמב"ן סנהדרין שם; רשב"א גיטין פח ב). נתיבות המשפט (שם) כתב שכפייה על הגט וקבלת גרים בזמן הזה מן התורה הן, לפי שדין שליחות הראשונים מן התורה הוא, לפי דעתו, כמבואר למעלה.

בית דין הגדול. בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם אמרה תורה: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה (דברים יז יא), זו מצות עשה (רמב"ם ממרים פ"א ה"א, על פי ספרי שם). וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהם (רמב"ם שם), ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר וטמא וטהור וחייב ופטור (החינוך מצוה תצה). וכל מי שאינו עושה כהוראתם עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים שם) לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (רמב"ם שם ה"ב ע"פ ספרי שם), אפילו נראה בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם (ספרי שם). וכתב הרמב"ם (שם): אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה, והם התורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדו מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזירות והתקנות והמנהגות, מצות עשה לשמוע להם; והעובר על אחד מהם עובר בלא תעשה. אבל הרמב"ן (לספר המצוות שורש א) חולק וסובר שהתקנות והגזירות והמנהגות שבית הדין הגדול מורים לרבים אין בהם לא עשה ולא לא תעשה, ולא נאמרו העשה והלאו אלא על מה שלמדו דבר מן התורה באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן או בקבלה איש מפי איש.

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאת לכל ישראל. אם ידעו בית הדין הגדול, בין מפי הקבלה ובין מפי המדה שבתורה, אומרים מיד; ואם לאו, נושאים ונותנים בדבר עד שיסכימו כולם, או עד שיעמדו למנין וילכו אחר הרוב.

כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות סנהדרין פ"א) שאף בזמן הזה אפשר שיהיה בית הדין הגדול, כשיסכימו כל החכמים שבארץ ישראל לסמוך אחד מהם, והוא יסמוך אחרים, שהרי הקב"ה הבטיח: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה (ישעיה א כו) - הרי שעוד קודם ביאת המשיח ישוב בית הדין הגדול (ועי' ברמב"ם סנהדרין פ"ד הי"א ופירוש המשניות בכורות פ"ד מ"ג ומ"ד על סמיכה בזמן הזה. ועי' קונטרס הסמיכה למהר"י בי רב שבשו"ת מהרלב"ח). אבל דעת הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות עשה קנג) שאין לסנהדרין כוחם ורשותם אלא בזמן המקדש, וכשהם בלשכת הגזית. והסנהדרין שהיתה אחר החורבן בעשר הגלויות שגלתה לא היה להם דין בית דין הגדול כלל. ואף מצד הסמיכה יש מצדדים לומר, שמשבטלה הסמיכה איש מפי איש עד משה רבנו אין רשות לסמוך (עי' מהרלב"ח שם בהשגות לקונטרס הסמיכה בפירוש "והדבר צריך הכרע" שכתב הרמב"ם סנהדרין פ"ד הי"א). והם פירשו שהפסוק "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ" נאמר אחר ביאת המשיח, שאליהו שהוא סמוך או המשיח יסמכו לאחרים (מהרלב"ח שם).