פרשת וילך

"בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם, הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וגו'"

(לא, יא-יב)

הקהל

האם אפשר לקיים מצות הקהל כשאין בית מקדש ואין מלך בישראל?

המצוה. מצות עשה להקהיל כל ישראל בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרוא באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם, הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כאן. רמב"ם חגיגה פ"ג ה"א).

אם אין שם מלך, הסתפקו אחרונים אם בטלה מצות הקהל, שאין חובתה אלא במלך, או שכל מי שהוא גדול הדור יכול לקרוא, כגון נשיא או כהן גדול, וצידדו המנחת חינוך (מצוה תריב) והנצי"ב (העמק דבר על התורה שם) והתפארת ישראל (סוטה פ"ז מ"ח) לומר שאף כל גדול הדור יכול לקרוא.

המקום. במקום ההקהל והקריאה נחלקו תנאים: בתוספתא (סוטה פ"ז) שנינו: בימה של עץ היו עושים לו בעזרה, רבי אליעזר בן יעקב אומר בהר הבית. בבבלי (סוטה מא ב) אמרו שבעזרת נשים היה קורא, ואף דברי החכמים שאמרו בעזרה היה קורא, פירשוה (שם א ויומא סט ב) בעזרת נשים, שאי אפשר לומר בעזרת ישראל, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ומצינו בהקהל שאף מלכי בית חשמונאי היו יושבים (סוטה שם ב). בדעת הירושלמי נראה שסוברים שבעזרת ישראל היתה הקריאה, שכן אמרו (סוטה פ"ז ה"ז) שהמלך לא היה יושב אלא סומך על הכותל, משום איסור ישיבה בעזרה, והרי בעזרת נשים הישיבה מותרת. הלכה בעזרת נשים היתה הקריאה (רמב"ם חגיגה פ"ג ה"ג). והסתפק המנחת חינוך (מצוה תריב) אם היה עיכוב שדווקא בעזרת נשים, והיינו בבית המקדש, או אפשר שאף במקום אחר בירושלים מותר. אבל האדר"ת (בקונטרס זכר למקדש פ"ד) כתב שהקהל הוא במקום ראיה, ככתוב בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת (כאן), ולכן בעזרת נשים הסמוכה לעזרת ישראל הוא שמותר, מה שאין כן ירושלים שלא שייך שם כלל בבוא לראות.

הסדר. כיצד היתה קריאת הקהל? תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם (רמב"ם שם ה"ד). וכן שנינו: אותו היום כהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם תוקעים ומריעים ותוקעים (תוספתא סוטה פ"ז). ומביאים בימה גדולה של עץ ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים (רמב"ם שם ע"פ משנה סוטה מא א). והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו (רמב"ם שם). וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן לכהן גדול, וכהן גדול למלך (משנה שם; רמב"ם שם), משום כבודו של מלך (גמרא שם ב), כדי להדרו ברוב בני אדם (רמב"ם שם), שמראים את מעלותיו מעלה למעלה ממעלה (רש"י שם מ ב ד"ה כולה). ובספר העזרה, שכתב משה, היו קוראים בפרשת הקהל (רש"י בבא בתרא יד ב ד"ה ספר עזרה; שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד). והמלך מקבלו כשהוא עומד (משנה סוטה שם; רמב"ם שם), ואם רצה ישב (רמב"ם שם ה"ד), וקורא כשהוא יושב (משנה שם; רמב"ם שם ה"ג). ואגריפס המלך עמד וקיבל, וגם קרא מעומד, ושיבחוהו חכמים (משנה שם. וברמב"ם שם: ואם קרא מעומד הרי זה משובח). ופותח ורואה ומברך כדרך כל קורא בבית הכנסת, וקורא הפרשיות עד שהוא גומר, וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלקינו בעמך ישראל וכו'; מודים אנחנו לך וכו'; אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכים בתפלה, הרי שלש ברכות כמטבען; רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם ברוך אתה ה' השוכן בציון; חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל; ששית מתפלל על הכהנים שירצה הא-ל עבודתם, וחותם בה ברוך אתה ה' מקדש הכהנים; שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכים להיוושע בא"י שומע תפלה (רמב"ם שם ה"ד ע"פ משנה סוטה שם).

הקריאה. קריאת הקהל היא מספר משנה תורה (ספרי דברים יז יח), וקורא שמע שהיא קבלת מלכות שמים, והיה אם שמוע שהיא קבלת עול מצות, ברכות וקללות שהן קבלת בריתות של תורה, ומשמיע לרבים עשר תעשר, מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות (משנה סוטה מא א ורש"י). אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע - שאין לו שמיעה טובה, או שעומד במקום רחוק (לחם משנה) - מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל (רמב"ם שם ה"ג).[1]

[1] מתןך ע' הקהל, כרך י, פרקים א, ד, ה, ו