פרשת עקב

פרשת עקב

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. (ח ח)

הדבש

סתם דבש - הוא דבש דבורים או דבש תמרים?

הכיצד מותר לאכול דבש היוצא מגופו של שרץ טמא?

מהותו. שלשה מובנים יש לדבש: מתיקת פירות בכלל; דבש תמרים; דבש דבורים.

בלשון הכתוב יש וכל מיני מתיקה נקראים בשם דבש (רש"י סוכה ו א ד"ה דבש; תוס' מעילה יב ב ד"ה כל הראוי), כמו: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ (ויקרא ב יא), והוא כל מתיקת פרי (רש"י שם), וכל מיני פירות האילן בכלל (רש"י שבועות יב ב ד"ה וכל ותוס' מעילה שם). וכן: וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ (שמואל א יד כו), הוא דבש שהיה נוטף מן הקנים הגדלים בארץ ישראל (רש"י שם). וכן: יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי (שיר השירים ה א), פירשו התוספות (ברכות לו ב ד"ה ברטיבא) והרא"ש (שם) שהוא הדבש הבא מקני הסוכר.

ויש שנקרא כך דבש דבורים, כמו וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע (דברים לב יג), ופירשו בתוספתא (שבת פ"ט) שהוא דבש דבורים, וכן: וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ (שופטים יד ח).

ויש שנתייחד השם דבש לתמרים, או לדבש של תמרים, כמו כאן "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ", שהכוונה לתמרים (ירושלמי בכורים פ"א ה"ג), או דבש תמרים (רש"י על התורה דברים כו ב), וכתבו רש"י (ברכות מא ב ד"ה דבש וערובין ד ב) והחינוך (מצוה קיז) שהוא סתם דבש האמור בתורה.

בלשון חכמים סתם דבש הוא דבש דבורים (שו"ת רדב"ז ח"ד סי' תתקסב), כמו: חלות דבש (עוקצין פ"ג מי"א), וכיוצא. וכן בלשון בני אדם, סתם דבש הוא דבש דבורים (רדב"ז שם). והנודר הנאה מן הדבש, מותר בדבש תמרים (משנה נדרים נג א), שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם אין קוראים לדבש תמרים דבש סתם אלא בשם לווי: דבש תמרים (עי' משנה שם ובפירוש הרא"ש, ורמב"ם נדרים פ"ט הי"ד וטור ושולחן ערוך יורה דעה ריז יד וט"ז וש"ך שם).

דבש דבורים. דבש דבורים, אף על פי שהוא בא מעוף טמא, מותר באכילה, ואין בו משום "כל היוצא מן הטמא טמא", מפני שהדבורים מכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן (ברייתא בבכורות ז ב; רמב"ם מאכלות אסורות פ"ג ה"ג; טוש"ע יו"ד פא ח), שאוכלות מפרחי האילן ומהם נעשה הדבש במעיהן, ואין ממצות את הדבש מגופן (רש"י), אלא מקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים (רמב"ם שם). לטעם זה אף דבש הבא מגזין וצרעין - מיני דבורים מדבריות (ערוך ע' גז) או מיני ארבה (רש"י בכורות שם) - מותר (גמרא שם ע"פ ברייתא שהובאה שם). רבי יעקב אומר, שלמדים מהכתוב: אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף (ויקרא יא כא) - שרץ עוף טמא אין אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין? אמרת לא, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי - שנקרא דבש סתם (רש"י) - ומוציא אני דבש גזין וצרעין שיש לו שם לווי (ברייתא בבכורות שם), ושם הטמא נקרא עליו (סמ"ג סוף סי' קלב והגהות מיימוניות מאכלות אסורות שם), והרי זה כאבר ובשר שרץ עצמו (ספר הישר לר"ת סי' תלה).

להלכה נחלקו ראשונים: הרמב"ם (מאכלות אסורות שם), ר"ת (ס' הישר סי' תלו), האור זרוע (סי' תפב) ועוד, פסקו שדבש גזין וצרעין מותר. והרמב"ן (בהלכותיו לבכורות פ"א), הרא"ש (בכורות שם), ספר המכריע (יו"ד סי' כ) ועוד, פסקו שאסור. וכתבו הפוסקים שאין אנו צריכים לחוש לו, כי אינו מצוי בינינו כלל (הגהות שערי דורא סי' סה בשם מהרא"י; רמ"א בשו"ע שם).

הדבש - של דבורים - הוא אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה (מכשירין פ"ו מ"ד; רמב"ם טומאת אוכלין פ"א ה"ב). ומנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע (דברים לב יג. תוספתא שבת פ"ט). והוא משקה בין להכשיר מאכלים לקבל טומאה, ובין לקבלת טומאה בעצמה בתורת משקה (עי' רע"ב עוקצין פ"ג מי"א ומשנה אחרונה שם).