פרשת וירא

הכנסת אורחים

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

(יח, ג)

רש"י: דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.

הכנסת אורחים

הגיעו אורחים בזמן שיש ללכת לבית הכנסת – מה לעשות?

מדוע לא מקפידים בקיום מצצות לוית האורח בימינו?

מבוסס על הערך הכנסת אורחים, מתוך: האנציקלופדיה התלמודית כרך ט.

גודל המצוה: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (שבת קכז א; רמב"ם אבל פ"ד ה"ב). והניח אברהם אבינו את הקב"ה והלך לקבל האורחים (רש"י שבת שם). הכנסת אורחים היא אחד הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (שבת שם).

לדעת רבי יוחנן, גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אומר: יותר מהשכמת בית המדרש (שבת קכז א). ולמד מזה החפץ חיים בספר אהבת חסד (ח"ג פ"א), שאם השכים אדם ללכת לבית המדרש ונזדמנו לו אורחים - ידחה הליכתו לביהמ"ד מפני מצות הכנסת אורחים. ודוקא אם אין בביתו מי שיקבלם כהוגן; שאם לא כן הרי זו מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, שאין תלמוד תורה נדחה מפניה. אבל העיון יעקב (בעין יעקב שבת שם) כתב שלדברי הכל מצות תלמוד תורה גדולה מהכנסת אורחים, שהרי שנינו (פאה פ"א מ"א) תלמוד תורה כנגד כולם; והשכמת בית המדרש האמורה כאן לא התכוונו בה לעצם הלימוד אלא להבדל שבין לימוד ביחיד ללימוד באסיפת חכמים בבית המדרש. ורבי יעקב עמדין (בהגה' הריעב"ץ שם) פירש שהשכמת בית המדרש היינו איסוף התלמידים לבוא לביהמ"ד.

לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה מזו (מאירי שבת שם) והמשובח שבצדקה הוא הכנסת אורחים, ושכרה גדולה עד מאד (מנורת המאור לר"י אלנקוה ח"א עמ' 39). ואמרו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו (מנחות צז א), והיינו בהכנסת אורחים (פי' רבנו גרשום מאור הגולה שם).

ההארחה: אפילו אם יש לו אלף עבדים, יטרח הוא בעצמו בהכנסת אורחים ויעמוד עליהם. ומי לנו גדול מאברהם, ששימש למלאכים, אף על פי שהיו לו כמה עבדים ושפחות, ואף על פי שנראו לו כערביים (עי' קדושין לב ב). ובכל מה שעשה בעצמו שילם הקב"ה לישראל במדבר בכבודו ובעצמו – שנתן להם מן, ושלו וכו' (עי' בבא מציעא פו ב).

כתב החפץ חיים (אהבת חסד שם פ"ב) שמאברהם אבינו, שהתורה האריכה לספר פרטי הכנסת אורחים שנהג, יש לנו ללמוד כיצד להתנהג במצוה זו - יש לתור אחריהם, ולרוץ לקבלם, כמו שנאמר: וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (בראשית יח ב); ולהשתדל לספק להם כל צרכיהם עד כדי נתינת מים לרחיצתם מאבק הדרך, כמו שנאמר: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם (שם ד); ולהזמינם לנוח מטורח הדרך במקום נוח להם, כמו שנאמר: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (שם); ויעשה עצמו כאילו אינו טורח הרבה בשבילם, ויאמר מעט ויעשה הרבה, כמו שנאמר: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (שם ה), ולבסוף נתן בן בקר רך וטוב; ויחנך את בני ביתו בקיום מצוה זו כמו שנאמר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה (שם ו), ונאמר: וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר (שם ז), כדי לחנכו במצות (רש"י שם).

הלויה: כתב הרמב"ם (אבל פי"ד ה"ב) גדולה מצות ליווי האורחים יותר מהכנסתם. והביא המגדל עוז (שם בשם מדרש פ' וירא ואינו במדרשות שלפנינו) שבהכנסת אורחים הוצרך אברהם לומר: אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, ואילו בלויה כתוב: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם, וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם וגו' (בראשית יח טז-יז), וחיכתה לו השכינה עד בואו. וכל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים (סוטה מו ב; רמב"ם שם), שאלמלא ליוו אנשי יריחו את אלישע, לא גירה דובים בתינוקות (סוטה שם).

כמה שיעור לויה שאדם חייב בה? הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר (שבעים אמה), חבר לחבר - עד תחום שבת (אלפיים אמה), תלמיד לרבו שאינו מובהק - עד פרסה, ולרבו מובהק - עד שלש פרסאות (סוטה שם; רמב"ם שם ה"ג; סמ"ג הל' אבל וסמ"ק סי' מו). והארחות חיים (ח"ב סי' מז) והדעת זקנים מבעלי התוס' (סוף פרשת שופטים) הביאו סמך לשיעור מיל (שהוא תחום שבת) בלויה מהכתוב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהילים צא יא), כי ראשי תיבות מלאכיו יצוה לך הם מיל, ואז יהא נשמר בכל דרכיו.

בטור ובשולחן ערוך לא הובאו דיני לויה כלל. והדרכי משה כתב (סוף חושן משפט) בשם ילקוט מהרר"ש, שבימינו אין נוהגים ללוות תלמיד לרב עד פרסה, מפני שבזמן הזה מוחלים על כבודם; אבל יש ללכת עמו או עם חברו עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות. והעיון יעקב (סוטה שם) כתב שכיון שעיקר מטרת הלויה היא להראות את הדרך ילך בה - כדי שלא יטעה בדרך, וינצל מחיות ולסטים (אהבת חסד ח"ג פ"ב) - לכן עכשיו שכל הדרכים מיושבות ומציינים בהן כיוון הדרך, די בלויה בעיר ארבע אמות. והבאר שבע (שם) כתב להיפך, שמפני שבזמן הזה הדרכים בחזקת סכנה יותר מבזמן התלמוד, ואין אדם חייב להסתכן בשביל לויה, שהרי אמרו חכמים חייך קודמים, לכן השמיטו הטור ושאר מחברים דינים אלה. ומכל מקום העלה החפץ חיים (באהבת חסד שם) שאין בכל זה אלא כדי ללמד זכות על העולם שאינם נזהרים ללוות עד פרסה, או עד כדי תחום שבת; אבל חלילה לפטור עצמו ממצות לויה לגמרי, כי משמע בגמרא שהוא דבר סגולי למתלווה שלא יארע לו אסון בדרך (ועי' זוהר וירא קד ב ונתיבות עולם למהר"ל מפראג נתיב גמילות חסדים פ"ה מזה) וגם על ידי הלויה נגמרת המצוה בשלמות, כי "ויטע אשל" שנאמר על אברהם הוא רשאי תיבות: אכילה, שתיה, לויה (עי' מדרש תהילים פל"ז ופסיקתא זוטרתא בראשית כא לג ורש"י כתובות ח ב וסוטה י א, ובאהבת חסד הביא שי"א: אכילה, שתיה, לינה) ובפרט אם הלויה היא לתועלת להורות הדרך.

בספר עמק ברכה (ירושלים תש"ח) כתב ששמע מפי החזוא"ש, שחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי; אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד, כל אחד נעשה לויה לחברו.