פרשת וישב

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. (לח, ח)



יבום

מתוך כרך כא, ערך יבום, פרק א

כיצד זה שאיסור אשת אח הופך להיות מצוה כשאין בנים לאח?

האם מצות יבום נהגה לפני מתן תורה?

המצוה וגדרה: אשה שמת בעלה ולא הניח זרע, מצות עשה מן התורה על אחי המת שייבם אותה – כלומר, שיבא עליה (רמב"ם יבום פ"א ה"א) ויקחנה לו לאשה (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רטז; החינוך מצוה תקצח) – שנאמר: 'כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה' (דברים כה ה. רמב"ם שם; טור ושו"ע אה"ע קנו א). בגדר מצות יבום נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שעיקרה של המצוה היא בהקמת שם לאחיו, שנאמר במי שאינו רוצה לייבם: 'מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל' (דברים שם ז. עי' רמב"ן ורשב"א יבמות כ ב).

ב) ויש שכתבו שעיקרה של מצות יבום הוא משום פריה ורביה (שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח)

ג) ויש חולקים וסוברים שאין צריך שתהא הביאה ראויה להקמת שם, שאף בהעראה ובביאה שלא כדרכה שאינה ראויה להתעבר בהן, קיים מצות יבום (תוס' ותוס הרא"ש יבמות כ א), שמצות יבום אינה אלא שיקח את יבמתו לו לאשה (סהמ"צ והחינוך שם). וכן כתבו אחרונים שמצות יבום היא הקנין שקונה אותה לו לאשה על ידי הביאה (ברכת שמואל יבמות סי' ב; חי' רבי שמעון יהודה הכהן שם בי' ב, ועוד), היינו שיפטרנה מזיקתה על ידי היבום או החליצה (אמרי משה סי' ו אות יג).

דחית איסור אשת אח. אף על פי שאשת אחיו אסורה לו, וחייב עליה כרת, ואין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, התירה תורה איסור אשת אח במקום יבום (עי' יבמות ז א -- ח ב ורש"י ז ב ד"ה והואיל). בגדר ההיתר, נחלקו ראשונים:

· מדברי התוס' (שם ד א ד"ה לא וה ב ד"ה כולה) נראה שההיתר הוא מדין עשה דוחה לא תעשה, שגזירת הכתוב היא שהעשה של יבום ידחה את הלאו של אשת אח אף על פי שיש בו כרת, לפי שמצותו בכך, שאי אפשר לקיים מצות יבום אלא באשת אח; ואם לא יידחה האיסור תתבטל מצות יבום לגמרי.

· אבל היד רמה (סנהדרין נג ב, וכעי"ז בתורת האדם לרמב"ן ענין הכהנים). סובר שאין ההיתר מדין דחייה, כמו כל עשה דוחה לא תעשה, אלא שכיון שלא מצינו יבום אלא באשת אח, אנו למדים שלא אסרה תורה אשת אח אלא שלא במקום יבום, כגון שיש לו בנים; אבל כשמת בלא בנים לא אסרה תורה כל עיקר, שהרי אפילו ביאה שניה, שאין בה מצות יבום, מותרת.

קודם מתן תורה. קודם מתן תורה לא היתה מצות יבום נוהגת (עי' יבמות ה ב שאי אפשר ללמוד שמצות יבום דוחה איסור אשת אח ממילה ותמיד משום שהן ישנן לפני הדיבור מה שאין כן יבום, ופירש רש"י שר"ל קודם מתן תורה, וכן כתבו הריטב"א והמאירי שם שיבום לא נהג אז), וזה שנאמר בספר בראשית: 'ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך', (בראשית לח ח) –

· לא בתורת מצוה היה, אלא בתורת מנהג (רמב"ן על התורה שם; ריטב"א ומאירי שם, וכעי"ז במורה נבוכים ח"ג פמ"ט), שהיו האבות מקיימים מצות יבום, כדרך שקיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה (עי' יומא כח ב. ריטב"א יבמות שם).

· או שחכמים הקדמונים היו יודעים שיש תועלת גדולה ביבום על ידי אחי המת, ואפילו על ידי שאר קרובים שהם יורשי נחלתו, והיו נוהגין שישא האח או האב או קרוב אחר הראוי לרשת, את אשת המת; וכשניתנה תורה ונאסרו נשות קרובים - ונתחדשה מצות יבום - לא התירה תורה מפני היבום אלא את אשת האח, לפי שבאח יש תועלת גדולה יותר מביבום של שאר קרובים (רמב"ן שם).

וחכמי ישראל הנהיגו לפנים בישראל שכל יורש נחלה, באותם שלא אסרה תורה באיסורי קורבה, שתהא נוהגת בהם כעין מצוה זו, וזהו ענין בועז עם רות (רמב"ן שם).

אולם במדרש (שיר השירים רבה פ"א וילקוט שמעוני סוף משלי) אמרו: יהודה נצטוה על היבום, ורב סעדיה גאון (על התורה בראשית עמ' קע) מנה יבום בכלל מצוות שניתנו לבני נח קודם מתן תורה. והרשב"א (יבמות צח א) כתב שתמר היתה מותרת ליהודה, אף אם בן נח נאסר בכלתו, לפי שקודם מתן תורה היה יבום נוהג אף בשאר קרובים. אבל הריטב"א (יבמות צז ב). כתב, שאף אם בא עליה יהודה בתורת יבום, לא מצינו שהותרה לבני נח איסור ערוה משום מצות יבום, אלא כלתו מותרת לבן נח.

19 צפיות