פרשת ויצא

אין מערבין שמחה בשמחה

ע"פ הערך אין מערבין שמחה בשמחה, בכרך א

לכאורה, את זאת למדנו מלבן, באומרו ליעקב: "מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת" – אינך יכול לשאת את רחל ואת לאה באותו זמן, כיון שאין מערבין שמחה בשמחה. אבל בגמרא מועד–קטן ט,א לומדים זאת משלמה המלך, שלשמחת חנוכת המקדש ייחד שבעה ימים בפני עצמם ("שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" – מל"א ח,סה), ולא ניצל את שבעת ימי הסוכות לחגוג בחפיפה אותה שמחה. לאיסור זה יש נימוק הגיוני: מי שמערב שתי שמחות זו בזו, אין לבו פנוי לשמוח בכל אחת מהן לחוד כפי שהיה ראוי.

מאותה סיבה לא מקיימים חתונה בחג ובחול המועד. האם לא נוכל לקיים חתונה גם בפורים? אם הלימוד הוא משלמה המלך, הרי שאיסור העירוב אמור רק בשמחה שחוייבנו בה מן התורה (כמו "ושמחת בחגך", בסוכות). אבל אם אנו למדים זאת מלבן, הרי השמחה בשבעת ימי המשתה היא מדרבנן, ואעפ"כ הקפיד לבן (ויעקב הסכים עמו) שלא לערב בשמחה זו שמחה אחרת.

בפועל נתקבל כלל זה רק לגבי שמחה של נישואין, כיון ששמחות אחרות (סעודת מילה או פדיון) עורכים בחג ובמועד, ולא רק משום שבמילה מעורבת מידה מסויימת של צער (הכאב לתינוק). אולי משום שהשמחה היחידה שבה אנחנו מברכים "שהשמחה במעונו", והנחשבת באמת לשמחה, היא שמחת הנישואין.

ואף על פי כן, מותר לאדם אחד לשאת כמה נשים תחת אותה חופה. כמו כן מותר היה מעיקר הדין לקיים חתונה תחת אותה חופה לכמה אנשים בנושאם כל אחד את אשתו (אילולא היה חשש לקנאה ולאיבה בין המשפחות). כנראה הנחת היסוד היא שאדם אחד מסוגל לשמוח בכמה אובייקטים המגיעים לידו, אבל בתנאי שסיבת השמחה היא אחת (נישואין). אדם אינו מסוגל לחלק את שמחתו לנושאים שונים זה מזה (שמחת החג עם שמחת חנוכת המקדש או עם שמחת נישואין). אם כך, בעצם לא היתה מניעה מכך שיעקב ישא את רחל ואת לאה אפילו בו ביום, ובתנאי שיקדיש לכל אחת מהן את שבעת ימי המשתה הנפרדים המגיעים לה.