פרשת וישלח

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה. (לב, לג)

גיד הנשה

מתוך כרך ו של האנציקלופדיה התלמודית, ערך גיד הנשה, פרקים א-ב

האיסור. הגיד שעל כף הירך אסור באכילה, שנאמר: 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה'. (בראשית לב, לג) וביאר בספר החינוך (מצוה ג) שלא נאמרו הדברים בדרך סיפור, שמפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא זוהי אזהרת התורה שלא יאכלוהו. נקרא גיד הנשה, לפי שנשה - קפץ (רש"י) - ועלה ממקומו אצל יעקב (חולין צא א). האיסור נמנה בין הלאוין (ספר ההמצוות ל"ת קפג; סמ"ג לאוין קלט; חינוך שם), ואם עבר אדם ואכלו לוקה (משנה חולין צו א; רמב"ם מאכלות אסורות פ"ח ה"א).

📷ממתי נאסר. נחלקו התנאים מאיזה זמן נאסר: רבי יהודה סובר שנאסר לבני יעקב (חולין ק ב) קודם מתן תורה (תוספתא שם פ"ז), שהרי באותו מעשה ביעקב כבר נאמר בתורה: על כן לא יאכלו וגו' (רש"י במשנה שם). וחכמים סוברים שלא נאסר אלא מסיני, בשעת מתן תורה, אלא שנכתב במקומו (משנה שם), שלאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, לומר שעל כן הוזהרו בני ישראל אחר כך שלא יאכלו גיד (רש"י שם), בשביל להודיע מאיזה טעם נאסר להם (ברייתא בגמרא שם קא ב), להיות לנו לזכר שלא עזב ה' חסדו מעם אבותינו ועמנו ונתן ליעקב אבינו כח לעמוד בפני מלאך (רבנו יהונתן על הרי"ף חולין שם). והרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, ראובן ושמעון, אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל אלא אלה שעמדו בסיני (תוספתא פ"ז והובאה בגמ' שם קא ב). ואף על פי שמצינו שנקראו בני ישראל גם קודם מתן תורה, כמו שכתוב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (בראשית מו ה), אותו כתוב לאחר מעשה נאמר (גמ' שם). כלומר לאחר שנאבק המלאך עם יעקב ולאחר שהקב"ה קראו ישראל (רש"י שם). וכיון שאותה שעה שנקראו כן לא שעת נשיית גידו של יעקב היתה ולא שעת מתן תורה, לא הוזהרו אז, שהתורה לא ניתנה פעמים פעמים (גמ' שם).

הרמב"ם (בפירוש המשנה חולין שם) סובר שאף לחכמים נאסרו בני ישראל מיעקב ואילך בגיד הנשה, אלא מה שאנו אסורים בו ממתן תורה ואילך אינו מפני אותו האיסור שנצטוה יעקב, אלא מפני שנצטוינו מהקב"ה על ידי משה רבנו. ופירש הכסף משנה (מלכים פ"ט ה"א) שרצה לומר שיעקב ובניו נהגו מעצמם באיסור זה, ולא שנצטוו על כך, ומסיני ואילך נצטוו ( וכן הוא לשון הפסיקתא זוטרתא מקץ: שכך נהגו קודם מתן תורה, ולשון ספר חסידים סי' רל"א: נדרו שלא לאכול גיד הנשה).

בבני נח. אף לרבי יהודה, שסובר שנאסר קודם מתן תורה לא נאסר אלא לבני יעקב בלבד, ולא לשאר בני נח, שהרי נאמר: "בני ישראל" (רש"י סנהדרין נט א ד"ה ואליבא), ולא אמרו בגמרא שלר' יהודה איסורו נוהג בבני נח (עי' חולין צ א), אלא לפי שאף בני יעקב היו נקראים קודם מתן תורה בשם בני נח (תוס' שם). ויש מהראשונים סוברים שמתחילה נאסר לדעת ר' יהודה לכל אומות העולם, ואף על פי שנאמר שם בני ישראל, הרי זה לפי שבישראל (יעקב ) היה המאורע; אלא שאחר מתן תורה הותר האיסור לבני נח ונשאר רק לישראל בלבד, לפי שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח (חידושי רבנו יונה סנהדרין נאט א בשם איכא מאן דאמר). והר"י מאורליינש (בתוס' פסחים כב א) סובר יותר מזה, שלר' יהודה אף אחר מתן תורה איסור גיד הנשה נוהג גם בבני נח.

הירך: גיד הנשה נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל (משנה חולין פט ב), לפי שהמלאך כשנאבק עם יעקב בא מאחוריו והכהו בשתי ירכיו עד שמשו ממקומן ועלו (גמרא צא א ורש"י), או שבאחת מהן נגע ושתיהן נאסרו (ר' יוסי בראשית רבה פע"ח). רבי יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת מהן, והדעת מכרעת את של ימין (תוספתא פ"ז); ולא שמסתפק בדבר והסברא נוטה ששל ימין, אלא שהדבר פשוט לו ששל ימין, ו"הדעת" היא דעת תורה (גמ' שם צ ב וצא א).

וכמה טעמים נאמרו לכך:

א) רבא (שם צא א) אמר מפני שנאמר: "הירך", שמשמע המיומנת שבירך , שהה' של הירך מורה על החשובה שבירכות (רש"י קדושין כא ב ד"ה הירך)

ב) רבי יהושע בן לוי אמר: לפי שנאמר: "בהאבקו עמו" , כאדם שחובק את חברו מלפניו וידו הימנית מגעת לכף ירך ימנית של חברו מאחוריו.

ג) ר' שמואל בר נחמני אמר: לפי שהמלאך נדמה ליעקב כעובד כוכבים וטפלו מימינו, כדי שיהיה מזומן לאחזו בו אם יקום עליו, שכן אמרו: ישראל שנטפל לו עכו"ם בדרך טופלו (מחברו אליו) לימינו, ונמצא שהמלאך נגע בירך הימנית הסמוכה לו.

ד) רבא בר עולא אמר: לפי שכתלמיד חכם נדמה לו המלאך, וחלק לו יעקב כבוד כאילו הוא רבו, וטפלו לימינו, כדי שהוא יהיה לשמאל המלאך, שכן אמרו: המהלך לימין רבו הרי זה בור. ונמצא שהמלאך נגע בירך הימנית, הסמוכה לו.

הלכה כחכמים שנוהג בירך של ימין ובירך של שמאל (רמב"ם מאכלות אסורות פ"ח ה"א; טור ושולחן ערוך יו"ד סה ה).