פרשת נח

חמי טבריה

ע"פ הערך "חמי טבריה", כרך טז

"נבקעו כל מעינות תהום רבה" – כך החל המבול; אבל סיומו: "ויסכרו מעינות תהום", ולא כל המעיינות, "לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריה" (רש"י). בדרך כלל מקור החום שאנחנו משתמשים בו לבישול ולחימום הוא האש. על כן איסור הבישול מן התורה הוא באש או בתולדותיה בלבד. כמו כן איסור בישולו של קרבן פסח (שהמצוה היא לצלותו בלבד), או של בשר בחלב, הוא באש ובתולדותיה בלבד. לפי חז"ל בישול בחמי טבריה אינו נחשב לבישול (נושא למחשבה: כיצד ניתן לבשל קרבן פסח בחמי טבריה, הלא אסור להוציאו מירושלים?)

בישול בחמה לא נאסר מן התורה בשבת, כיון שאין דרך בישול בכך (רש"י, שבת לט,ט). כנראה, גם אם ברבות השנים מצאו בני אדם דרך לשעבד את השמש לצרכיהם, לא נשתנה הדין (שמירת שבת כהלכתה, פ"א הע' קכז) – מקור החום היחיד הנחשב בתורה לבישול הוא האש, לא השמש ולא חמי טבריה.

כך יש מי שסובר גם לגבי איסור בישולי גויים: מה שיתבשל ע"י גוי בחמי טבריה לא ייאסר באכילה על יהודי. ובכל זאת, אין עורר על כך שחמי טבריה חמים הם עד כדי יד סולדת בו. ולכן, אם יבושל בכלי דבר טריפה, הכלי יבלע מהאיסור, והתבשיל הבא שיבושל באותו כלי אף הוא ייאסר באכילה. האם משום כך יוכלו תושבי טבריה להגעיל את כליהם בערב פסח בחמי טבריה (חסכון רב באנרגיה)? יש סוברים שגם כלפי זה יפה הכלל "כבולעו כן פולטו" – אם כלי בלע בחום של אש, הוא לא יפלוט בחום שמקורו אחר מהאש (חמי טבריה, למשל).

מאידך גיסא, נשות טבריה וחסידיה רשאים להשתמש בחמי טבריה לצורכי טבילה. לטבילה – כן, אבל לנטילת ידים – לא, משום שחכמים תיקנו שלא ליטול ידים בחמין, אלא אם כן היו להם שעת הכושר (היו קרים וחיממנו אותם). ויש אומרים שהפסול הוא בגלל הטעם הגופריתי שיש למים, ומשום כך אין הם ראויים אפילו למאכל כלב.