פרשת אחרי מות

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (טז כט)


איסור האכילה ביום הכפורים

יום הכפורים. יום העשירי לחדש תשרי, שהוא יום שבתון ותענית, ותשובה וכפרה.

הפרקים: א. גדרו וקביעותו; ב. איסורו במלאכה; ג. מצות העינוי; ד. איסור אכילה ושתיה; ה. איסור רחיצה; ו. איסור סיכה; ז. איסור נעילת הסנדל; ח. איסור תשמיש המטה; ט. התשובה וכפרת היום; י. בתורת מועד ומקרא קדש; יא. התפילות, הקריאות ומנהגי היום; יב. יום טוב שני; יג. מוצאי יום הכפורים

כרך כב טורים תכ-תקעד


"זונדה" (הזנה דרך הוריד) - האם אסורה ביום הכיפורים?

בליעת מאכל עטוף - האם מותרת ביום הכיפורים?

שיעורו. שיעור אכילה ביום כיום הכפורים, לענין חיוב כרת ומלקות וחטאת, היא ככותבת - תמר יבש (הערוך ע' כותבת; המנהיג הלכות צום כפור סי' ל) - הגסה (משנה יומא עג ב; רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"א; טור ושולחן ערוך אורח חיים תריב א וה). ושיעור זה הוא השיעור שבו דעתו של אדם מתיישבת עליו (יומא עט א). ואין שיעור האכילה שחייבים עליה ביום הכפורים בכזית, כשאר אסורי אכילה, לפי ששינה הכתוב בלשון שבה נאמר בתורה איסור האכילה, שלא נאמר איסורו בתורה בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", לפיכך שינו חכמים שיעורו של האיסור (ברייתא יומא פ א בשם רבי).

ישוב הדעת ללא מעשה אכילה. אכל פחות מכשיעור סמוך לכניסת יוה"כ - שלא נתיישבה דעתו באותה אכילה (שו"ת בית שערים או"ח סי' עח) - ואחרי שנכנס היום השלימו לכשיעור - ונתיישבה דעתו באכילה זו (שם) - דעת הבית שערים (שם) והלחם שלמה (או"ח סי' קי אות א) ועוד אחרונים שהוא פטור, שאין חייבים ביה"כ על ישוב הדעת, אלא אם בא על ידי אכילה האסורה; שעצם החיוב משום אכילה הוא, וישוב הדעת שאמרו אינו אלא לענין השיעור. אבל דעת הכתב סופר (או"ח סי' לא) וההתעוררות תשובה (ח"א סי' רכט) ועוד, שחייב כרת, לפי שאין החיוב על מעשה האכילה, אלא החיוב על ביטול העינוי שעל ידי האכילה; ובאופן זה, שהאכילה ביום הכפורים מצטרפת לכשיעור, ביטל את העינוי.

אכילה שאין בה הנאת גרון אלא הנאת מעיים בלבד, שאינה נחשבת אכילה, אף ביום הכפורים אין חייבים עליה (אגלי טל מלאכת טוחן אות סב על פי יומא עד ב; שו"ת כתב סופר או"ח סי' קיז; שו"ת לחם שלמה או"ח סי' קט; שו"ת מחזה אברהם סי' קכט; אחיעזר ח"ג סי' סא, ועוד), שאין חייבים ביום הכפורים אלא על אכילה שחייבים עליה בכל מקום (אגלי טל שם; לחם שלמה שם). ועוד, שבאכילה זו אין בה ישוב הדעת (כתב סופר שם; לחם שלמה שם). לפיכך, הכורך מאכל בסיב ובלעו פטור - אבל אסור מדרבנן (כת"ס שם) - שלא נהנה גרונו (כת"ס שם; מנחת חינוך מצוה שיג אות ב). והוא הדין לניזון על ידי צינור המחובר לצוארו למטה מבית הבליעה (שו"ת עמק שאלה או"ח סי' יז; שו"ת מחזה אברהם שם; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכד). וכל שכן הניזון על ידי צינור המחובר למעיו, שאין בזה שם אכילה כלל (מהרש"ם שם סי' קכג; אחיעזר שם).

אכילה ללא ישוב הדעת. אכילה שיש בה הנאת גרון בככותבת, אבל אין בה הנאת מעיים בשיעור זה, כגון שאכל כחצי כותבת והקיאו וחזר ואכלו, או שאכל ככותבת מצומצמת ונשאר ממנה מעט בין החניכיים, שנדבק בחיכו, ונמצא שנהנה גרונו בככותבת אבל לא נהנו מעיו בשיעור זה, נחלקו אחרונים בדבר:

(א) החתם סופר (או"ח סי' קכז) והאגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק סב אות ב) כתבו שאף הסוברים, וכן הלכה, ששאר איסורי אכילה חייבים עליהם אפילו אם לא נהנו מעיו מאכילתם, ולא היתה לו בהם אלא הנאת גרון - ביוה"כ שלא נאמר איסורו בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", לדברי הכל אין חייבים בו על אכילה אם לא נהנו מעיו בשיעור ככותבת, שאין דעתו של אדם מתיישבת אלא בהנאת מעיו (שו"ת חת"ס שם וחידושי חת"ס כתובות ל ב וחולין קג ב; שו"ת כת"ס או"ח סי' קיז; שו"ת לחם שלמה שם, ועוד).

(ב) אבל דעת האמרי אש (סי' יב), האמרי בינה (יומא עט ב), חלקת יואב (ח"א יו"ד סי' ט) והאחיעזר (שם) ועוד, שאין הבדל בין יוה"כ לשאר איסורים, וכשם שהשיעור האמור בשאר איסורים הוא, להלכה, במאכל שבגרונו, כך אף ביוה"כ, שכן מצינו שאמרו בגמרא (שבועות יג ב וכריתות ז א) שמי שאכל ביוה"כ וחנקו המאכל ומת, חייב כרת על אכילה זו (אחרונים שם).

(ג) ובשו"ת עמק שאלה (או"ח סי' יז) ובשו"ת מחזה אברהם (סי' קכט) כתבו יותר מזה, שאף הסוברים בכל איסורי אכילה שאין חייבים עליהם אלא אם נהנו מעיו בשיעור האמור בהם, ביוה"כ האיסור תלוי בהנאת גרון לחוד, לפי שדעתו מתיישבת עליו בכך. ובבית האוצר (מערכת אין איסור חל על איסור כלל עג) כתב טעם אחר, שמהכתוב תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (כאן) למדו בתורת כהנים (אחרי מות פ"ז) שהעינוי הוא ב"בית הנפש", והוא הגרון.

אכילה שלא כדרך הנאתה. אכילת איסור, שאזהרתו נאמרה בתורה בלשון אכילה, אין חייבים עליה אלא אם אכלה כדרך אכילתה (פסחים כד ב), היינו כדרך שנהנה מהאכילה (רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ח ומאכלות אסורות פי"ד ה"י). אבל אם אכל שלא כדרך הנאתו, פטור. כגון שאכל חֵלֶב חי (פסחים שם), או שהמחה את החֵלֶב ושתה אותו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו (רמב"ם מאכ"א שם הי"א), או שעירב דבר מר במאכל האסור ואין בו הנאה לחיך, וכיוצא (רמב"ם יסוה"ת שם ומאכ"א שם).

לענין יום הכפורים נחלקו אחרונים:

(א) השאגת אריה (סי' עו), העולת שמואל (לרש"ל קוידר סי' צב) והישועות יעקב (או"ח סי' תריב ס"ק א בדעת שאר ראשונים) כתבו שחייבים אף על אכילה שלא כדרך הנאתה, לפי שאיסור האכילה ביוה"כ לא נאמר בלשון "אכילה" אלא בלשון "עינוי", ואף האוכל שלא כדרך אכילה מבטל את העינוי.

(ב) אבל בשו"ת נודע ביהודה (תנינא או"ח סי' קטו מבן המחבר), הכתב סופר (או"ח סי' קיא), השואל ומשיב (מהדורא ג ח"א סי' תב), ישועות יעקב (שם בדעת הרמב"ם), עמק יהושע (סי י') ועוד אחרונים, כתבו שפטור. לפי הכתב סופר והבנין ציון (ח"א סי' לה) פטור משום שאין באכילה זו ישוב הדעת; ולפי הישועות יעקב (שם), עמק יהושע (שם) והשואל ומשיב (שם) פטור משום שאף על פי שלא נאמר ביוה"כ לשון "אכילה" אלא לשון "עינוי", אינו חייב אלא בדרך אכילה. ומכל מקום אף על פי שאין בה כרת, יש בה איסור דרבנן או דאורייתא.

0 צפיות