פרשת בשלח


הידור מצוה

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (טו,ב)


הידור מצוה

אתרוג הכשר בדיעבד, האם חובה לקנות כשר לכתחילה משום הידור מצוה?

האם ספק בהידור מצוה הוא ספק דאורייתא או דרבנן?

מבוסס על הערך: הדור מצוה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ח.


החיוב ומקורו. חייב אדם להדר את המצוות, שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וציצית נאה (ברייתא שבת קלג ב, וברש"י בב"ק ט ב ורי"ף ורא"ש סוכה פ"ג: טלית נאה, וכן הוא במגן אברהם סי' כד).

לימוד זה יש מהראשונים שסוברים שהוא לימוד גמור, ומצות הידור מצוה היא מן התורה (משמעות הראב"ד בהשגות על המאור סוכה פ"א; חידושי אנשי שם לרי"ף ברכות סוף פ"ז בתירוץ ב; שאגת אריה סי' ז בדעת הרמב"ם).

אבל דעת התוס' (מנחות מא ב ד"ה אין), הריטב"א (סוכה יא ב), הרש"ל (בים של שלמה בבא קמא פרק א סי' כד) והמהרש"א (שבת קלג ב בתוס' ד"ה אר"ח) שאינו אלא מדרבנן, והדרשה מן הכתוב היא אסמכתא, שהרי מצינו בהידור מצוה שאינו אלא לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד, ודבר שהוא מן התורה אין בו חילוק בין לכתחילה לדיעבד (ריטב"א שם).

אבל הכפות תמרים (סוכה כט ב) כתב בדעת רש"י שעיקר החיוב של הידור מצוה הוא מן התורה, אלא שהתורה מסרה הדבר לחכמים להכריע באיזה מקום ההידור מעכב, ובאיזה מקום אינו אלא מצוה לכתחילה בלבד.

שיעורו. אמרו בגמרא (בבא קמא ט ב; ירושלמי פאה פ"א ה"א): הידור מצוה עד שליש במצוה. ונחלקו בפירושו:

(א) בירושלמי (שם) מבואר שיוסיף בדמים בעד מצוה מהודרת עד שליש מדמי אותה המצוה כשאינה מהודרת. וכן פירשו רבנו חננאל, רש"י, המאירי (ב"ק שם), הרא"ש (סוכה פ"ג סי' יב), הטו