פרשת צו

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. (ז, כו)

איסור אכילת דם

דם שיוצא מבין השניים או מטפטף מן האצבע - האם מותר למוצצו?

מוצרים העשויים מדם לאחר עיבודו - האם מותרים באכילה?

על פי הערך: דם, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ז

איסורו וחיובו. בהרבה מקומות הזהירה התורה על הדם וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ (ויקרא ג יז; וכאן), ועוד (ויקרא יז יב; שם יד; דברים יב טז; שם כג-כד). במנין המצוות לא נמנו אלא בלאו אחד, אף על פי שנכפלה האזהרה כמה פעמים (ספר המצוות לא תעשה קפד; סמ"ג לאוין קלז; החינוך מצוה קמח), לפי שלא נאמרו כל חמשה הלאוין אלא לאסור אותו בכל האופנים: אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כסוי, ואחד לדם האברים, ואחד לדם התמצית (רבא בכריתות ד ב).

האוכל כזית מן הדם במזיד, חייב כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם מאכלות אסורות פ"ו ה"א), שנאמר: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (ויקרא ז כז). ואינו חייב כרת אלא על דם שהנפש יוצאת בו, שנאמר בחיוב כרת: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת (ויקרא יז יד), פרט לדם התמצית - שהדם מתמצה ונסחט ושותת (הרע"ב כריתות פ"ה מ"א), והוא דם שיוצא לאחר מיתה (תוס' חולין לו א סוף ד"ה ודם; חידושי הר"ן חולין לו א) או קרוב למיתה (עי' פירוש המשנה לרמב"ם כריתות פ"ה מ"א) - שאין חייבים עליו (משנה כריתות כ ב ורש"י שם). וכן אין חייב כרת על דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות וכיוצא, שאין הנפש יוצאת בו, ואינו עובר עליהם אלא בלאו (משנה שם כ ב ותוספתא שם פ"ב ובגמרא כא ב וכב א; רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ד; טוש"ע יורה דעה סז א).

בעלי החיים. אין חייבים משום דם אלא על דם בהמה חיה ועוף, בין טמאים ובין טהורים (משנה כריתות כ ב; רמב"ם מאכלות אסורות פ"ו ה"א), שנאמר: וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה (ויקרא ז כו), וחיה בכלל בהמה (רמב"ם שם). אבל דם אדם, דם שרצים, דם דגים ודם חגבים - אין חייבים עליהם מן התורה (ברייתא כריתות שם; רמב"ם שם). בתנא דבי אליהו אמרו, שדם אדם אסור מן התורה (תנד"א רבא פט"ו, עי"ש הטעם). דם אדם, אף לסוברים שמותר מן התורה, מכל מקום אסור מדברי סופרים (רמב"ם פ"ו ה"ב). ואינו אסור אלא כשהדם פירש מן האדם בכלי או על גבי פרוסת לחם וכיוצא בו. ולפיכך, דם שעל גבי לחם - שנשך בפת ומצא עליה דם השניים (רמב"ם שם; רש"י כריתות ס א) - גורר הדם ואוכל הפת; ושל בין השניים, מוצצו ובולעו ואינו חושש (כריתות כא ב; רמב"ם פ"ו ה"ב; טור ושולחן ערוך סו י). שלא אסרו אלא משום מראית העין, שנראה כדם בהמה, ויבאו לומר דם בהמה אכל, ובין השניים אין רואה (רש"י כריתות ס א; טוש"ע שם).

היה דם מטפטף מאצבעו, צידדו התוספות (כריתות כא ב דכוותה) לומר שמכיון שנראה שהוא בא מן האדם מותר; ולא אסרו כשפירש, אלא מפני שאינו ידוע וניכר שהוא דם האדם. וכן צידדו ההפלאה (כתובות ס א) והנחל אשכול (ח"ג סי' כה אות יט) להתיר למצוץ דם האצבע, וכן לבלוע דם מציצה של מילה. אבל תוספות הרא"ש (מובא בשיטה מקובצת שם בחידושים שבסוף המסכתא) והדמשק אליעזר (מובא בכנסת הגדולה סי' סו בהגהות בית יוסף) נטו לאסור