פרשת תצוה

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד. (כח, ל)

אורים ותומים

מי רשאי לשאול באורים ותומים, וכיצד ניתנה בהם התשובה?

על פי הערך: אורים ותומים, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך א

שמם ומהותם. אורים ותומים נקראו כן על שם שמאירים ומפרשים את דבריהם ומשלימים את דבריהם שיתקיימו (יומא עג ב ורש"י). ובירושלמי (יומא פ"ז ה"ג) אמרו: על שם שהם מאירים לישראל ומתימים להם את הדרך ילכו בה כשישראל הם תמימים. ונקראו משפט, כמו שנאמר: וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים (במדבר כז כא), לפי שהם כמו דין שאינו חוזר, שאף על פי שגזירת נביא חוזרת לפעמים, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת (יומא שם), ועוד שמפרש ומברר דבריו, שהמשפט הוא בירור דברים (רש"י שמות כח טו ועי"ש כח ל). ואף נקראו כְּרֵתִי וּפְלֵתִי (שמואל ב כ כג) - "כרתי", שכורתים דבריהם, שאומרים דברים קצובים וגמורים;"פלתי", שמופלאים בדבריהם (ברכות ד א ורש"י, ולפי התוס' שם כרתי ופלתי הוא הסנהדרין).

רב האי גאון ורב נטרונאי גאון (באוצר הגאונים ברכות סי' ד-ו) סוברים שאבני החושן בעצמן נקראות אורים ותומים, וביאר הרלב"ג (פרשת תצוה) שהוא על שם שאותיותיהם מאירות. אבל רוב הראשונים כתבו שאורים ותומים הוא כתב שם המפורש שהיה נתון בין כפלי החושן, והוא שכתוב (שמות כח ל): וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים (רש"י ורמב"ן שם; ריטב"א יומא עג ב; ראב"ד בהשגות בית הבחירה פ"ד ה"א לפי הכסף משנה שם). וביאר הריטב"א שהחשן היה ארכו אמה ורחבו זרת, וכשכפלוהו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע, וכתב שם המפורש בין הכפלים.

והרמב"ן (שם) כתב, שהיו באורים ותומים כמה שמות קדושים, ולפיכך נקראים בלשון רבים אורים ותומים; ומכח השמות הקדושים הנקראים אורים יאירו האותיות של החושן, ומכח שמות הקדש אחרים הנקראים תומים יהיה לב הכהן השואל תמים בחיבור ובצירוף האותיות, ויבוא בלבו חיבורן הנכון. והיא מדרגת רוח הקודש, למטה מנבואה ולמעלה מבת קול.

השאלה באורים ותומים. השאלה באורים ותומים מפורשת בתורה: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה(במדבר כז כא). ויש מהראשונים שהסתפק לומר שהשאלה באורים ותומים היא מצות עשה ונמנית במנין המצוות (רמב"ן בסוף סהמ"צ ועי"ש במגילת אסתר שמסכים למנותו במנין המצוות).

בנביאים מצינו הרבה פעמים ששאלו בה' אם יעלו למלחמה ואם יצליחו וכיוצא (שופטים א א; שם יח ה; שם כ יח; שם כח; ועוד).

שנינו בברייתא (יומא עג א): כיצד שואלים? השואל פניו כלפי הנשאל, שהוא כהן הלובש אורים ותומים, והנשאל פניו כלפי שכינה. ופירש רש"י, דהיינו כלפי האורים ותומים ושם המפורש שבתוך החושן. אבל הרמב"ם (כלי המקדש פ"י הי"א, ועי' שם בכסף משנה) פירש שהכהן עומד ופניו לפני הארון, והשואל מאחוריו ופניו לאחרי הכהן. השואל אומר: אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? (שמואל א ל ח) והנשאל אומר: כה אמר ה' עלה והצלח. רבי יהודה אומר: אינו צריך לומר כה אמר ה', אלא עלה והצלח בלבד (יומא שם). ואינו שואל בקול, שנאמר: וְשָׁאַל לוֹ (במדבר שם), משמע לו לבדו, שאין שומע אלא הוא (רש"י שם, ועיי"ש בתוס' ישנים שר"ל שהכהן לבדו ישמע). ולא מהרהר בלבו, שנאמר: וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' (יומא שם), וסמוך לו נאמר: עַל פִּיו יֵצְאוּ, ודורשים: ושאל לו השואל על פיו, שמוציא דברים מפיו (רש"י שם), אלא כדרך שאמרה חנה בתפילתה, שנאמר (ש"א א יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (יומא שם), והוא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו ובין עצמו (רמב"ם שם).

בקבלת התשובה נחלקו אמוראים - רבי יוחנן אומר: בולטות, ריש לקיש אומר: מצטרפות (יומא שם ב). ופירש רש"י: מאותיות אבני החושן שכתובים עליהן שמות שבטי בני ישראל והאבות היו בולטות אותיות התשובה, כגון ע' משמעון ול' מלוי וה' מיהודה; ולרבי יוחנן לא היו האותיות זזות ממקומן אלא בולטות בלבד והכהן היה מצרפן, ולריש לקיש היו מצטרפות מאליהן. הצירוף לפי רבי יוחנן היה על ידי שרוח הקודש לובש את הכהן ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה "עלה" או "לא תעלה" באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו (רמב"ם שם). ואברבנאל (פרשת תצוה) והמהרש"א (יומא שם) פירשו שהאותיות בלטו זו אחר זו, ולפי סדר בליטתן ידע הכהן לצרפן. והריטב"א (שם) פירש שהאמוראים אינם חולקים כלל, אלא כל אחד מוסיף על דברי חברו, כי השם היה בין כפלי החושן, וכשהכהן היה מכוין בחלק השם הנקרא אורים, היו האותיות של האבנים בולטות ומאירות בלי סדר; וכשהיה חוזר ומכוין בחלק השני של השם הנקרא תומים, היו האותיות מצטרפות ונעשות תיבות. ובירושלמי (סוף פ"ז) נחלקו אם הכתב היה בולט, או שהכהן שמע בנבואה קול שמשיב.

אין נשאלים באורים ותומים אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו (משנה יומא עא ב), שנאמר: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר וגו' הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה, ודרשו: "הוא" - זה המלך, שהרי ביהושע מדבר הכתוב;"וכל בני ישראל אתו" - זה כהן משוח מלחמה, או מי שצורך הצבור בשאלתו; "וכל העדה" - זו סנהדרין (ברייתא ביומא עג ב ורמב"ם הלכות כלי המקדש פ"י הי"ב).